על החולשות והחוזקות של הכלכלה הישראלית- ניתוח דוח בנק ישראל 2015

דוח בנק ישראל (זמין כאן) מספק תמונת מצב מקיפה של הכלכלה הישראלית ומאפשר בחינה של המגמות המאפיינות את הכלכלה.

לאחר שסיכמתי בקצרה את הנקודות העיקריות שעולות מן הדוח (זמין כאן) אני מציג ניתוח SWOT (חוזקות-חולשות-הזדמנויות-סיכונים) של הכלכלה הישראלית. השורה התחתונה היא חיובית לטעמי, הכלכלה הישראלית מראה סימני חוזקה ביחס לכלכלות העולם וצלחה את המשבר העולמי בצורה מיטבית. יחד עם זאת כמובן שלא הכל ורוד, יש כמה נקודות חולשה לכלכלה הישראלית וקיימים מספר עננים שחורים באופק.

חוזקות

1. שיעור התעסוקה עלה ל-76.2%. שיעור האבטלה בשפל היסטורי (4.5%) .

שוק העבודה בישראל נמצא במצב מצוין. אחרי שנים בהן התרגלנו לומר שאחת הבעיות העיקריות של ישראל היא אוכלוסיות שלמות שאינן נמצאות בשוק העבודה המגמה השתנתה. בזמן שבאירופה שיעורי האבטלה שוברים שיאים (מעל 10%) ואבטלת צעירים היא בעיה רצינית שכבר הובילה להכרזות על "הדור האבוד", בארץ שיעור ההשתתפות בשוק העבודה עולה בהתמדה. באותו זמן שבו רבים מצטרפים לשוק מחפשי העבודה האבטלה לא רק שאינה עולה אלא יורדת לשפל היסטורי כפי שניתן לראות בגרף הזה:

Capture

אין אם כך ספק ששוק העבודה הוא כיום אחת החוזקות של הכלכלה הישראלית (להרחבה הקשיבו לפודקאסט שלי ושל טל וולפסון הנפלא בלינק הזה)

2. ירידה מתונה בתחולת העוני ובאי שוויון

הנקודה הזאת מתקשרת לנקודה הקודמת כמו גם לאחת החולשות הגדולות של המשק הישראלי- האי שוויון בהכנסה. השיפור המתמיד בשוק העבודה הוביל לעלייה בהכנסה, בעיקר של השכבות החלשות והאי שוויון נמצא במגמת ירידה מאז שנת 2006 כפי שניתן לראות בגרף הבא:

Capture

הירידה מתבטאת בכך שאוכלוסיות הולכות וגוברות מצליחות להתפרנס בכבוד בשוק העבודה וההסתמכות על קצבאות קטנה משמעותית. חשוב להדגיש שהירידה באי שוויון מתרחשת בתקופה שבה בעולם המערבי מתרחש דווקא גידול באי שוויון, כך שמצבנו, גם ביחס לעולם, משתפר.

3. המחירים נמצאים בירידה

יוקר המחייה הגבוה הוביל בשנים האחרונות את ממשלת ישראל לאמץ רפורמות תחרותיות שמגבירות את התחרות ומפחיתות את עלות המחייה של הישראלים. בעוד שיציבות מחירים מוגדרת כמצב בו המחירים עולים ב-1% עד 3% בשנה, אנו נמצאים במצב של ירידת מחירים. לרוב ירידת מחירים נחשבת לסממן של מיתון אך בנק ישראל מצביע על כך שהמחירים יורדים בגלל הגברת התחרות ולא בגלל בעיות במשק. מאז ספטמבר 2014 האינפלציה היא שלילית (דיפלציה).

חולשות

1. אי-השוויון בין משקי הבית בישראל גבוה בהשוואה בין-לאומית

למרות השיפור באי השוויון הוא עדיין גבוה בהשוואה בין לאומית כאשר הוא מחושב על בסיס ההכנסה הפנויה כפי שניתן לראות בגרף הבא:

Capture

זאת אומרת שהממשלה, באמצעות מסים וקצבאות, לא מצליחה להוריד את פערי ההכנסות מספיק. הממשלה נמצאת במלכוד- מצד אחד מס הכנסה כבר נחשב פרוגרסיבי מאוד ואי אפשר לעשות אותו פרוגרסיבי יותר בלי לפגוע בצמיחה. מצד שני הגדלת הקצבאות עלולה לדחוף אוכלוסיות שלמות מחוץ לשוק העבודה. הממשלה משקיעה בקצבאות שאינן פוגעות בתמריץ לעבוד (מס הכנסה שלילי) אך עדיין עושה זאת בצורה נמוכה יחסית. בכדי להפחית את אי השוויון הממשלה צריכה להשקיע בחינוך, בתשתיות וברפורמות תחרותיות. כאמור אי השוויון בירידה אך הוא עדיין גבוה ומהווה בעיה כלכלית חברתית.

2. מחירי הדיור עלו ב-8%

מחירי הדיור לא מפסיקים לעלות והשלימו קפיצה של 70% מאז 2007 (לסקירת הסיבות לעליית המחירים ראו פה). בעוד שהפחתת הריבית גרמה לכך שהחזרי המשכנתה נשארו קבועים לאורך השנים, ההון ההתחלתי הנדרש לרכישת דירה עלה מה שמהווה בעיה לזוגות הצעירים שמנסים לקנות דירה ראשונה. גם עליית מחירי הדיור היא בעיה כלכלית חברתית מהמעלה הראשונה שהממשלה לא מצליחה לפתור.

3. בשנתיים האחרונות הצמיחה לנפש איטית מחציון ה-OECD

ישראל מנסה להדביק את רמת החיים של הכלכלות החזקות במערב אירופה ובצפון אמריקה. כדי להצליח במשימה זאת נדרשת צמיחה מהירה יותר בארץ מאשר בכלכלות אלו. בשנים האחרונות צמצמה ישראל את הפער בתוצר לנפש ביחס למדינות מערב אירופה אך בשנת 2015 ישראל צמחה לאט יותר (בתוצר לנפש) מאשר מרבית מדינות ה-OECD ופער זה חזר להתרחב. ישראל תצטרך להציג רפורמות תחרותיות שיגבירו את הצמיחה וישפרו את איכות החיים בארץ ביחס למדינות ה-OECD.

4. הפריון בישראל נמוך יחסית ל-OECD

הפריון של העובדים בישראל נמוך ביחס למדינות ה-OECD, במיוחד בענפים מקומיים שאינם חשופים לתחרות מיבוא. הפריון הנמוך מוביל את העובד הישראלי לעבוד שבוע עבודה ארוך במיוחד בשכר יחסית נמוך. כל עוד פריון העבודה נמוך השכר בארץ ימשיך להיות נמוך ולכן יקשה על סגירת פערים חברתיים ושיפור רמת החיים. כדי להעלות את הפריון צריכה הממשלה לשפר את החינוך ואת התשתיות במדינה כמו גם לחשוף ענפים מקומיים לתחרות מיבוא.

הזדמנויות

1. החוב הציבורי הצטמצם ל-64.8% תוצר

במשך שנים היה החוב הלאומי מקור לדאגה ליציבות המשק כמו גם נטל עצום על תקציב המדינה (בגלל הריבית הגבוהה ששילמה עליו הממשלה). ב-30 השנים האחרונות עובר המשק תהליך של הפחתת החוב הממשלתי וכיום החוב נמצא קרוב ליעד הממשלתי (60%). החוב הנמוך מחזק את כלכלת ישראל ומאפשר לממשלה גמישות רבה יותר בהוצאותיה כמו גם מפנה משאבים עקב ירידת תשלומי הריבית. בעשור האחרון נחסכו 40 מיליארד ₪ בשנה בתשלומי ריבית כפי שניתן לראות בגרף הבא (ממצגת התקציב לשנים 2015-2016):

Capture

2. הוחל מנגנון ה"נומרטור"

לאחר שנים שבהן האופק התכנוני של ממשלת ישראל היה שנת תקציב אחת עוברת הממשלה מהפכה של ממש. השינוי התחיל עם הצגת תכניות העבודה הממשלתיות כשלראשונה הממשלה התחילה לתכנן את פעולותיה ולבחון את הצלחותיה ביחס ליעדים שהיא הציבה. השנה נקבע מנגנון הנומרטור אשר אוסר על הממשלה לקחת על עצמה התחייבויות עתידיות מבלי שיש לה מקור מימון תקציבי לכך. כך המדינה תמנע ממקרים כמו שנת 2013 בה ההתחייבויות הממשלתיות היו גבוהות בהרבה ממה שהמדינה יכלה להרשות לעצמה. בצורה זאת הממשלה גם מתחילה לתכנן את תקציבה עם אופק הסתכלות של 3-5 שנים קדימה וניתן לצפות ששינוי זה ישפר מאוד את תהליכי עבודתה.

3. תנאי הסחר השתפרו ב-8%

תנאי הסחר מתארים את המחירים של התוצרת שהמדינה מוכרת לעומת המחירים של התוצרת שהמדינה קונה. השנה הוזלו הרבה מהמוצרים שהמדינה קונה (נפט וסחורות בעיקר) בזמן שמחירי התוצרת שהמדינה מייצרת לא ירדו. בעקבות כך נהיינו "עשירים" יותר ב-5 מיליארד דולר בשנה אשר מתחלקים בין הממשלה (מסים), החברות (רווחים) והאזרחים (עליית שכר וירידת מחירים). ככל שיימשך מצב זה מצבה של ישראל ימשיך להיות חיובי.

סיכונים

1. המשק ממצה את פוטנציאל הגידול בתעסוקה

העלייה הגדולה בהיקפי התעסוקה ככל הנראה הגיעה למיצוי או קרובה מאוד למיצוי. כלומר על מנת להמשיך לצמוח ישראל תצטרך להגדיל את הפריון של עובדיה כי צמיחה כנראה לא תבוא יותר מהגדלת מספר העובדים.

2.קיים צינור יחיד להזרמת הגז לישראל

משק האנרגיה של ישראל נהנה בשנים האחרונות מתגליות הגז לחופי ישראל אשר אפשרו שימוש בגז זול לייצור חשמל ולשימוש בתעשייה. בעוד שהגז הזול שיפר מאוד את מצבה הכלכלי של ישראל היא כיום מסתמכת עליו בצורה משמעותית מאוד. כיום יש רק צינור אחד שמזרים את הגז ממאגר תמר ולכן פגיעה באחת מהחוליות של שרשרת האספקה עלולה לפגוע אנושות במשק הישראלי. לפיכך בנייה של צינור נוסף ו/או פיתוח של מאגרי גז נוספים הם צורך קיומי למדינת ישראל.

3. קיים חשש שהגענו למגבלת כוח אדם בתחום הטכנולוגיה העילית

זה לא סוד שאחד התחומים הצומחים ביותר במדינה הוא תחום ההיי טק. תחום זה נחשב כבר שנים כ"קטר" של המשק הישראלי. אך בשנים האחרונות נצפתה בעיה שמערכת החינוך הישראלית לא מייצרת מספיק בוגרים מוכשרים בתחומי ההנדסה והמדעים וכעת נראה שתחום ההיי טק סובל ממחסור בכוח אדם שיקשה עליו להמשיך להתפתח. בשנה האחרונה גדלו ב-60% מספר המשרות הלא מאוישות בתחום והשכר בהיי טק עולה בצורה חדה. אלו עדויות למחסור בכוח אדם שפוגע בצמיחת המשק ופוגע ברמת התחרותיות שלו. על מנת לפתור בעיה זאת חייבת ממשלת ישראל לשפר את החינוך ולעודד יותר צעירים לפנות ללימודי הנדסה ומדעים. אפשרות אחרת שנשקלה לאחרונה היא יבוא עובדים לתחום ההיי טק אבל פתרון זה הוא בעייתי מאוד כפי שגם התגלה מהשיח הציבורי בעקבות הצעה זאת.

4.עבודה ללא תקציב מאושר

תקציב 2015 אושר רק בחודש נובמבר. במשך כמעט כל השנה עבדה הממשלה ללא תקציב ולא יכלה להשקיע בתחומים חדשים או לשנות את סדרי עדיפויות שלה. השנה הייתה הפעם הרביעית בעשור האחרון שבו הממשלה פועלת ללא תקציב מאושר במשך יותר מחצי שנה. תופעה זאת מעידה על פגיעה ביציבות הפוליטית בישראל בשנים האחרונות. הממשלה תצטרך להציג צעדים לשיפור המשילות כדי שאירועים אלו לא ישנו באותה תדירות בעתיד.

על אפליית השכר של נשים בישראל

דוח בנק ישראל לשנת 2015 הוא מכרה זהב של תובנות בנוגע לכלכלה ולחברה שלנו (סיכום הנקודות זמין כאן). בפוסט זה אני רוצה להתמקד בנקודה אחת, קטנה יחסית, שמעלה הדוח והוא עדויות לאפליה שכר כנגד נשים. לא שהדוח מחדש כאן משהו שלא ידענו אבל  הנתונים עצמם מעניינים (זמינים כאן( ותסלחו לי על הרמה הנמוכה, פשוט בנק ישראל לא פרסם את הלוחות של פרק זה ומסתבר שאני ה"עיתונאי" הראשון שביקש אותם)).

הדוח קובע כי: "מעניין לראות שהשכלתו של המפרנס המשני גבוהה ,בממוצע ,מהשכלתו של המפרנס הראשי .תופעה זו נובעת מכך שרמת ההשכלה של נשים ,בפרט של נשים עובדות , גבוהה מזו של גברים ,בשעה שבמרבית משקי הבית בישראל גברים משׂתכרים יותר מבנות זוגם." (פרק ח', זמין כאן)

בחינה של הנתונים מראה שכמעט בכל סוגי משקי הבית השכלתו של המפרנס המשני גבוהה מהשכלתו של המפרנס הראשי. כמו כן כמעט בכל סוגי משקי הבית (מלבד משקי בית שבהם המפרנס הראשי מעל גיל 64) גברים מהווים את הרוב המוחלט של המפרנסים הראשיים, החל מ-59% ועד ל-75% מהמפרנסים הראשיים הם גברים, בהתאם לסוג משק הבית. מכאן אנו למדים שכושר ההשתכרות של הגברים גבוה יותר מכושר ההשתכרות של בנות זוגן, למרות פערי ההשכלה.

מחקרים רבים בכלכלה מראים על קשר ישיר בין השכלה ובין רמת שכר (מה שנקרא "התשואה על ההשכלה") כך שככל שעולה ההשכלה עולה רמת השכר הצפויה. בעולם מושלם היינו מצפים שבן הזוג עם ההשכלה הגבוהה יותר יהיה המפרנס הראשי. ברור שהנחה זאת אינה מדויקת כי יש יוצאי דופן בהם בעל תואר ראשון (למשל בהנדסה) משתכר פוטנציאלית יותר מאשר בעל תואר שני (למשל בהיסטוריה). אבל כשמסתכלים על כלל המשק הנחה זאת אמורה להיות נכונה. אבל כאמור זה בעולם מושלם, בעולם שלנו המצב למעשה הפוך!

לפיכך אם אנחנו רוצים להביא את החברה שלנו ליותר יעילות כלכלית צריך להגיע למצב שבו המפרנס הראשי במשק הבית הוא המפרנס עם יכולת ההשתכרות הגבוהה ביותר. בעולם ללא אפליה זה כמעט תמיד היה המפרנס עם ההשכלה הגבוהה יותר.

אפשר להניח שכל משק בית עושה את השיקולים שלו ומשתדל למקסם את ההכנסה הפוטנציאלית שלו. מכאן כבר אפשר ללמוד שמשקי הבית מכירים את אפליית השכר נגד נשים ופועלים בהתאם על ידי הוספת שעות עבודה לבן הזוג במשק הבית. בהכללה ניתן לומר כי משק הבית מתנהל בהתאם לשתי מגבלות:

  1. מגבלה כלכלית- בן הזוג בעל פוטנציאל השכר הגבוה יותר יהיה המפרנס העיקרי.
  2. מגבלה תרבותית- בחלק מהמשפחות גברים יתעקשו להיות המפרנס העיקרי גם אם פוטנציאל ההשתכרות שלהם נמוך יותר.

קל לראות שהיעילות הכלכלית נפגעת משתי המגבלות שתוארו לעיל. יהיה מעניין לקרוא מחקר שיבחן את גובה הפגיעה בתוצר של המשק בעקבות האפליה בשכר של נשים ובעקבות ההעדפה התרבותית של היותו של בן הזוג המפרנס העיקרי במשפחה. אני לצערי לא מכיר מחקר כזה.

על מאגר נתוני אשראי

בשקט בשקט עוברת לנגד עיננו אחת המהפכות הגדולות במשק הישראלי עליה כמעט אף אחד לא מדבר והיא מהפכת נתוני האשראי. עם העברת החוק תצטרף מדינת ישראל לכל המדינות המפותחות בהן כבר יש מאגר אשראי פעיל.

אז מהו מאגר אשראי?

מאגר אשראי מרכז במקום אחד את כל המידע הפיננסי על כל אזרח כך שכל אזרח יכול לקבל דירוג אשראי המצביע על יכולתו (ורצונו) להחזיר הלוואה שהוא קיבל. ככל שהדירוג גבוה יותר ככה האזרח נחשב מסוכן פחות ולכן יקבל ריבית נמוכה יותר על ההלוואות שלו.

המהפכה פה היא שעד היום לא היה מאגר יחיד שאיגד את המידע הזה ולמעשה המידע על כל לקוח היה מוחזק רק בידי הבנק שלו. לכן לבנקים (ולספקי אשראי אחרים) היה קשה להתחרות על לקוחות כי הם הניחו שכל מי שמגיע אליהם כבר נדחה על ידי הבנק שלו, כלומר הם מקבלים את הלקוחות הגרועים ביותר ("תיאורית הלימונים" למי שמכיר). במצב זה הבנק ללא המידע תמיד יציע מחיר גבוה מאשר הבנק עם המידע ולכן נפגעת מאוד התחרות בין הבנקים.

הקמת המאגר תאפשר ללקוחות לעבור בין הבנקים ותשפר מאוד את התחרות. אבל הקמת המאגר עושה הרבה יותר מזה. קיימת טענה נגד המאגר שהוא יפגע בשכבות החלשות שלא יוכלו לקבל הלוואה. אז א' זה פשוט שטויות כי גם היום הם לא מצליחים לקבל הלוואה ואפילו יש אפלייה לרעה כי הבנקים בודקים את הסיכון שלך בין היתר על פי המיקוד של מקום מגוריך. אז אם אתה גר בכפר ערבי או בפזורה הבדואית הבנק יניח אוטומטית שאתה לווה גרוע ולא ייתן לך הלוואה. וזה למרות שגם שם יש לווים טובים ולווים גרועים.

אבל היתרון העיקרי במאגר זה שהוא יאפשר להקל על הליכי פשיטת רגל. עד היום הליכים אלו ניסו גם להעניש וגם לשקם את החייבים שלא עמדו בהחזרי ההלוואה שלהם. בעקבות הקמת המאגר העונש יהיה בדירוג האשראי הנמוך והליכי פשיטת רגל יוכלו להתמקד בשיקום החייבים.

אז המאגר הוא WIN-WIN גם לאוכלוסיות החזקות וגם לחלשות.

נשאלת השאלה, אם המאגר הוא מהלך כל כך חיובי למה עד היום לא עשו אותו. התשובה היא ששילוב כוחות של הבנקים שהתנגדו לו מחשש מהתחרות ומשרד המשפטים שהתנגד מחשש לפגיעה בפרטיות הצליח לתקוע את המאגר עד עכשיו.

אבל עבודה מאוד יסודית של צוות ממשלתי (זמינה כאן) שהובל על ידי המועצה הלאומית לכלכלה הובילה לפריצת דרך מקצועית לפני מספר חודשים. ורוח גבית שנתנו שרת המשפטים אבל בעיקר שר האוצר העבירה את החקיקה בכנסת במהירות יחסית.

אז למה אנחנו לא שומעים על זה כמעט בתקשורת?

התקשורת מדווחת בעיקר על מאבקים, כאשר הדבר המעניין במיוחד הוא מי אמר למי, כמה ולמה. כאן המאבק היה מצומצם ביותר כי העבודה שעשה הצוות הממשלתי הייתה כל כך יסודית שהצעת החוק ניצחה בנוק אאוט את כל המתנגדים ואפילו הבנקים לא העיזו (או לא טרחו) לצאת נגד המהלך בכל הכוח.

אז באיחור של כמה עשורים הולך להיות גם לישראל מאגר נתוני אשראי (אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא). כל אזרח יהיה חלק מהמאגר אלא אם יבקש מפורשות לצאת מהמאגר (אפשרות הידועה בתור opt-out).

עוד שנתיים מהיום כאשר המאגר יתחיל לפעול נראה עליה דרמטית בתחרות בין גופים פיננסיים על ההלוואות שהם נותנים לנו. במקביל נראה ירידה של האפליה כנגד חברים בקבוצות החלשות בחברה שעד היום הודרו משוק האשראי. ולבסוף נראה שתהליכי פשיטת רגל עוזרים יותר לפושטי הרגל ופחות מענישים אותם על טעויות שהם עשו. מדינת ישראל הרוויחה משילוב של עבודה  ממשלתית מקצועית וגישה עניינית מצד הפוליטיקאים. זה לצערנו לא קורה הרבה. אז כשזה כבר קורה מומלץ להנות מהרגע ולהגיד כל הכבוד.

על המרחק בין הכותרת למציאות

הבוקר פורסמה כתבה ראשית בכלכליסט עם הכותרת המפוצצת "המדינה ויתרה ליורשי סמי עופר על כמיליארד שקל". כותרת מעולה שמכוונת ישר לבטן הרכה של עם ישראל הנאנק תחת עול המסים הישירים והעקיפים. הבעיה היחידה היא שבין הכותרת לבין המציאות יש מרחק עצום. הפוסט הזה יהיה מעט טכני בכדי להסביר את הטענות של המדינה ואת התוצאה של המשפט אבל בשורה התחתונה המדינה קפצה ממש מעל הפופיק ולא הצליחה להוכיח בבית המשפט אף אחת מהטענות שלה. המדינה לא ויתרה על מיליארד שקל אלא פשוט לא הצליחה להוכיח את טענתה. צריך לשאול את עצמנו למה המדינה טענה טענות שכאלו ללא יכולת הוכחה ואני מנחש שבין השאר האווירה הציבורית השפיעה פה. בסופו של דבר פקיד השומה שניסה לגבות מיליארד ש"ח עשה עבודה לא מקצועית בלשון המעטה.

אז לעניין עצמו- דבר ראשון חשוב לזכור שאין מס ירושה בישראל ולכן המדינה לא ניסתה למסות את העזבון של המנוח סמי עופר אלא ניסתה למסות אותו עצמו על שנות חייו האחרונות. הטענה העיקרית של המדינה היא שבשנים אלו היה סמי עופר תושב ישראל למרות שהוא מוכר כתושב אנגליה. על מה הסתמכה המדינה? יש מבחן שנקרא "מבחן הימים" שבו סופרים כמה ימים חי אדם בישראל וכמה ימים היה מחוץ לישראל. אם לפחות חצי שנה שהה האדם בתוך ישראל ייתכן וניתן יהיה לקבוע כי "מרכז חייו" היה בישראל ולכן שהוא חייב במס בישראל. על זה הסתמכה המדינה וכנראה שלא הצליחה להוכיח שמרכז חייו של סמי עופר היה בישראל.

על בסיס הטענה הראשונה נבנתה הטענה השנייה של המדינה האומרת שהנאמנויות שמחזיק עופר הן נאמנויות שיוצרן היה תושב ישראל. הנקודה הזאת מסובכת מאוד אז אנסה לפשט אותה. יש כלי משפטי שנקרא "נאמנות", זה כלי שבו לרוב אנשים עשירים מאוד מחזיקים חלק מהכסף שלהם כדי להבטיח שהכסף יהיה מובטח לילדים שלהם או למטרות אחרות. אם יוצר הנאמנות הוא תושב ישראל (כפי שטענה המדינה) כל מי שנהנה מכספי הנאמנות חייב במס. אם לעומת זאת יוצר הנאמנות אינו תושב ישראל מי שנהנה מכספי הנאמנות אינו חייב במס. מכיוון שהמדינה טענה שסמי עופר היה תושב ישראל היא גם טענה שכל הנאמנויות שלו הן כאלו החייבות במס בישראל. מכיוון שנכשלה להוכיח שמרכז חייו של סמי עופר היה בישראל אפשר להבין שהנאמנויות שהקים לא היו כאלו שחייבות במס בישראל.

עכשיו אנחנו מגיעים לנקודה הארכימדית בסיפור. פקיד השומה חיפה ביקש למסות את סמי עופר ובכדי לעשות זאת הוא ביקש נתונים לגבי הכנסתו ולגבי הנאמנויות שברשותו. המשפחה החליטה שלא להעביר את המידע, כנראה כי להבנתה היא אינה מחויבת על פי חוק מפני שסמי עופר היה (לטענתה) תושב חוץ. בשלב הזה פקיד השומה הוציא "שומה על פי מיטב שפיטה". זהו הכלי בו משתמשת רשות המסים כאשר אין לה מספיק נתונים כדי להוציא שומה בצורה מקצועית. כאשר רשות המסים משתמשת בכלי הזה היא תמיד תוציא שומה מאוד גבוהה כדי להבטיח שהיא לא דורשת מעט מדי כסף מהנישום (אם תדרוש מעט מדי הוא מיד ישלם ויסגור את התיק שלו). פקיד השומה הוציא שומה ענקית כאילו כל הכסף חייב במס בישראל.

כשהגיעו לבית המשפט כנראה שהטענות של רשות המסים לא החזיקו מים. השופט קיבל את כל הטענות של משפחת עופר. בסוף המדינה עשתה טריק נחמד ובמקום לקפל זנב וללכת הביתה החליטה לדרוש סכום מגוחך כפשרה. משפחת עופר העדיפה לשלם את הסכום הזה למדינה מאשר לשלם סכום גדול פי 10 לעורכי דינה. ככה המדינה לא הפסידה בתיק אלא התפשרה. אבל זאת הרי בדיחה, כי המדינה גבתה 100 אלף ש"ח אחרי שדרשה סכום של כמעט מיליארד ש"ח.

 

אז מה השורה תחתונה? פקיד שומה שקפץ מעל הפופיק גרם למדינה לנהל משפט יקר ולא צודק מול משפחת עופר. בסופו של דבר כל טענות המשפחה התקבלו והמדינה בזבזה משאבים רבים לחינם. אבל במקום לבוא בטענות לרשות המסים ולפרקליטות על חוסר המקצועיות בחרו עיתוני הבוקר לדווח לאזרחי המדינה ששוב הטייקונים מקבלים הנחות במדינה המושחתת שלנו.

על משבר הדיור והצעדים ש(לא) יפתרו אותו

"מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ"(שיר השירים, פרק ח).

את הפסוק לעיל כתב על פי המסורת שלמה המלך, החכם באדם. תשנו את המילה "האהבה" ב"משבר הדיור" ותקבלו משפט של ציניקן עכשווי שיהיה נכון באותה מידה.

מה לא נאמר על משבר הדיור? נראה שכל המומחים כבר כתבו עליו, הסבירו כיצד צריך להתמודד איתו ועדיין המחירים ממשיכים רק לעלות. זאת הממשלה השלישית ברציפות ששמה את מחירי הדיור בראש סדר העדיפויות שלה ועדיין המחירים ממשיכים רק לעלות.

אני לא אתיימר להציע פיתרון כולל למשבר הדיור בפוסט אחד. מן הסתם נדרשים שורה ארוכה של צעדים, הן בצד ההיצע והן בצד הביקוש כמו גם סבלנות, כדי להוריד את מחירי הדיור. אני גם לא חושב שיש לי הרבה לחדש בנושא ובכל זאת אנסה לתת זווית הסתכלות שונה. יש שלוש סיבות לעליית מחירי הדיור. הראשונה היא הריבית הנמוכה, השנייה היא בעיות בצד ההיצע והשלישית היא בעיות בצד הביקוש. את שלושת הבעיות ניתן לפתור בעיקרון אך הפיתרונות לא פשוטים או בעלי עלות אלטרנטיבית גבוהה. מכיוון שהפוליטיקאים מחפשים פתרונות פשוטים הם פונים אל המניעים הפסיכולוגיים לעליית המחירים, שגם עליהם אתעכב בסוף.
הנקודה המעניינת היא שהפתרונות ידועים. רק שהם מסובכים, מלאים בצעדים טכניים ולא פופולרים ודורשים זמן.

אם ניתן לסכם את משבר הדיור במשפט אומר שהוא משבר שבו המנהיגים לא עושים את מה שצריך לעשות אלא את מה שנראה לציבור שצריך לעשות. כל עוד נמשיך ככה ספק אם המשבר יפסק.

הריבית

בראש ובראשונה עליית מחירי הדיור נובעת מירידת הריבית. כאשר הריבית יורדת ערך כל הנכסים עולה. זה נכון לגבי מניות, לגבי איגרות חוב, לגבי חברות עסקיות וגם לגבי נכסי נדל"ן ודירות. בשנים האחרונות ירדה הריבית, בארץ ובעולם, בצורה דרסטית ונמצאת כיום בשפל היסטורי. ניתן תיאורטית להעלות את הריבית ובצורה כזאת להוביל להפחתת מחירי הדיור. בנק ישראל נמנע מצעד זה מפני שהוא יוביל כמעט בוודאות למיתון ולאבטלה. בנוסף צעד כזה, במנותק מהתפתחות הריביות בעולם, יוביל לזרימת הון ספוקלנטי לארץ שיפגע בשער החליפין ולכן ביצוא הישראלי.
למעשה ניתן לומר שאין לנו השפעה על הריבית. כאשר הריביות בעולם יעלו גם הריבית בארץ תעלה ועד אז היא תשאר אפסית. לא מכאן תבוא ישועתנו.

צד ההיצע

גם ללא ירידת הריבית היינו מצפים לעליית מחירי הדיור הנובעת ממחסור בדירות. דוח בנק ישראל לשנת 2013 (זמין כאן) מנתח בצורה מפורטת את המחסור בדירות והקושי למלא מחסור זה. לניתוח יותר עכשווי ראו כאן.
הקושי העיקרי של הממשלה למלא את המחסור נובע מתקופת הזמן הארוכה לתכנון ובנייה של דירה בישראל. על פי בנק ישראל "מהשלבים הראשונים של היזמות ועד לגמר הבנייה חולפות אפוא כ-13 שנים, 11 מתוכן מוקדשות להוצאת אישור בנייה". כל עוד לוקח כל כך הרבה זמן לקבל אישור בנייה לא נצליח להדביק את המחסור בדירות.
הממשלה פעלה בשנים האחרונות וממשיכה לפעול לשיפור המצב הזה. מרבית הצעדים החיוביים שהממשלה נקטה נוגעים לשיפור ההליך התכנוני. בין השאר הממשלה יוזמת הסכמי גג עם הרשויות המקומיות ומקדמת פרוייקטים של פינוי-בינוי. יוזמות אלו הן חיוביות אך הן נדרשות מכיוון שהממשלה לא הסדירה את התמריצים בשוק כראוי ולכן הרשויות המקומיות הן אחד הגורמים המעכבים בנייה בשטחן במקום להוות גורם ממריץ (כתבתי על זה כאן).
לסיכום צד זה- הממשלה עושה צעדים חיוביים בנושא אבל לא מטפלת בכל הבעיות מן השורש. עד שלא תועלה משמעותית היעילות במערכת התכנון (הממשלתית) ועד שלא תיפתר בעיית התמריצים של הרשויות המקומיות, ההתקדמות בצד זה תימשך בעצלתיים.

צד הביקוש

אם בצד ההיצע הממשלה פועלת בכיוון הנכון בצד הביקוש היא עושה ברדק אחד שלם. הסיבה היא שהממשלה מבולבלת- היא לא יודעת מה היא רוצה בשוק הדיור ולכן המדיניות שלה היא לא קוהרנטית. מצד אחד הממשלה רוצה לאפשר ל"זוגות הצעירים", כלומר אנשים שמעולם לא רכשו דירה, לקנות את דירתם הראשונה ולהקים בית בישראל. נשמע מעולה על הנייר. אבל אז הממשלה נזכרת שגם "משפרי הדיור" הם זוגות צעירים שצריך לדאוג להם. לכן הממשלה מכריזה מלחמה על המשקיעים הרעים שמעלים את המחירים בשוק. אבל אז היא נזכרת שהמשקיעים הם אלו שמשכירים דירות לזוגות הצעירים שעדיין לא רכשו דירה. והרי לא כולם יכולים לרכוש דירה. וחוץ מזה המשקיעים הם ברובם ממעמד הביניים שרק רוצה הכנסה סולידית בשעה ששוקי ההון סוערים (השקעה בנדל"ן היא לא סולידית אבל זה דיון אחר לגמרי). בשלב הזה הממשלה כבר לגמרי לא יודעת מה היא רוצה ומנסה לתת תמריצי מס כאלו ואחרים (מס שבח, פטור ממס הכנסה על שכירות וכו') אבל בבילבולה היא יוצרת תמריצים מעוותים שרק דוחפים את מחירי הדיור מעלה (ראו כאן לניתוח מעמיק בנושא).

לסיכום צד זה אומר כי הממשלה צריכה תחילה להחליט איך היא רוצה ששוק הדיור יראה. האם כולנו צריכים להיות בעלים של דירות? האם רובנו אמורים להיות שוכרים כל חיינו? אילו הגנות נדרשים לקבל השוכרים ואילו המשכירים? שאלות אלו מעולם לא נענו על ידי הממשלה ולכן מדיניותה היא תזזיתית. לאחר שהממשלה תחליט על יעדיה היא תצטרך להתאים את מדיניות המס המסורבלת שלה. זה נראה חזון למועד.

גורמים פסיכולוגים

אתחיל חלק זה ואומר שגורמים פסיכולוגיים הם מאוד משמעותיים בכלכלה. אבל פה הם משמעותיים שבעתיים מכיוון שמשבר הדיור הפך לקלף פוליטי לוהט. עם כל הכבוד להסכמי גג, ועדות תכנון מחוזיות ותיקונים למס שבח, לך תסביר לציבור שצעדים אלו הם שהורידו את מחירי הדיור. הפוליטיקאי התורן מחפש ליזום תוכנית חדשנית ופשוטה להבנה עליה יוכל לקחת קרדיט. כך הייתה תוכנית מע"מ אפס של לפיד וכך תוכנית מחיר למשתכן של כחלון. בהערת שוליים אומר שהתוכנית של כחלון טובה הרבה יותר מהתוכנית של לפיד. אבל עדיין לטעמי היא תוכנית רעה.

ההשפעה של שתי התוכניות היא לא דרך צד ההיצע או צד הביקוש אלא בצורה מתמטית לחלוטין. שתי התוכניות מורידות באופן מלאכותי את מחירי הדירות הנמכרות מקבלן על ידי ויתור המדינה על המיסים להן היא זכאית. בצורה כזאת "יורד" המחיר הממוצע של דירה ונוצר הרושם שמחירי הדירות הפסיקו לעלות. אם הרושם הזה יכה שורש אנשים יפסיקו לקנות דירות כהשקעה ואז מחירי הדיור באמת יתחילו לרדת. אגב, אפשר לחשוב על תוכנית חלופית- השמאי הממשלתי יכול פשוט לשקר ולומר שמחירי הדירות הפסיקו לעלות. התוכנית הזאת בעייתית אבל א' ממילא הממשלה משקרת לנו כי התוכניות שלה משנות סטטיסטיקה ולא את המציאות ו-ב' זה יהיה הרבה יותר זול!
התוכנית של כחלון יכולה לעבוד, רק צריך לשים לב שבדרך היא עולה לנו מיליארדים ומהווה מכשיר התעשרות מהיר לבעלי המזל שיהיו זכאים להנחות על הדירות שלהם. אותם בעלי מזל יכולים למכור את הדירות שלהם בשוק המשני (דירות יד שנייה) במחיר שוק הגבוה במאות אלפי ש"ח מהמחיר שהם שילמו. התוכנית לא מגדילה את ההיצע ולא מפחיתה את הביקוש ולכן אין לה השפעה אמיתית על השוק מעבר לפסיכולוגיה.

לסיכום- משבר הדיור הוא דוגמא למשבר שנוצר בשוק שכולו תכנון וביצוע ממשלתי. דווקא את החלק שהממשלה צריכה לבצע, רגולציה, היא לא מבצעת בשוק הזה.
היה עדיף לו הממשלה הייתה מטפלת בתמריצים של ראשי הרשויות כך שהם יתחרו על הגדלת מספר התושבים בערים שלהם והיא במקום לתכנן כל כך הרבה, הייתה דואגת לרגולציה מתאימה.

הלוואי שמשבר הדיור היה משמש כדוגמא לחוסר היעילות בתכנון ממשלתי אבסולוטי. בצורה מוזרה הוא דווקא מחזק את הקולות הדורשים עוד התערבות ממשלתית. כשזה המצב לא ברור איך אם בכלל ניתן לפתור את משבר הדיור.

על הטבת המס הכי שנויה במחלוקת- חוק עידוד השקעות הון

מאמר אורח בבלוג שלי שנכתב על ידי כלכלן מעולה שאני מרבה להתייעץ איתו. הכותב מכיר את החוק מצד עבודת הממשלה וביקש להישאר בעילום שם. המאמר מתמצת את הויכוח ארוך השנים על חוק עידוד השקעות הון. בשורה התחתונה מה שאני מבין מהמאמר הוא שהטבת מס בגובה של 7 מיליארד ש"ח ניתנת כל שנה למספר חברות גדולות, למרות שמעולם לא הוצג ניתוח כלכלי שמצדיק אותה. תהנו!

החוק לעידוד השקעות הון הוא אחד הנושאים הכלכליים השנויים במחלוקת. על אף עלותו הרבה למשק ואינדיקציות לחוסר היעילות שלו, הוא מהווה דוגמה כיצד קשה עד בלתי אפשרי לשנות מדיניות כלכלית אחרי שנקבעה ויצאה לפועל. הניסיון עם הטבות מס מוכיח כי לובי חזק של נהנים ממדיניות קיימת מסוגל לסכל את הניסיון לשנות אותה לטובת הציבור, ובלבד שהם ימשיכו ליהנות מפריווילגיות – כפי שקורה גם עם הפטור ממס לקרנות השתלמות ופטור ממע"מ באילת ולירקות ופירות. ברשומה זו אציג את החוק לעידוד השקעות הון על גלגוליו ההיסטוריים, את הבסיס הכלכלי שעומד מאחוריו, את היישום שלו והבעיות שעלו לאורך הדרך.

רקע, או: איך הכל התחיל?

החוק נחקק לראשונה בשנת 1959 ומאז עבר מספר גלגולים, כשמטרתו הבסיסית היא לעודד השקעות הון זרות במשק עם עדיפות להשקעות בפריפריה. בעבר היה זה בעיקר כדי לעודד את הצמיחה ולשפר את מאזן התשלומים שהיה שלילי (קרי, הייבוא היה גדול מהייצוא ולמדינת ישראל היו חסרים דולרים) אך כיום מטרותיו המעודכנות הן "עידוד השקעות ויוזמה כלכלית, באופן שבו תינתן עדיפות לחדשנות ולפעילות באזורי פיתוח לשם: א. פיתוח כושר הייצור של המשק. ב. שיפור היכולת של המגזר העסקי להתחרות בשווקים הבינלאומיים. ג. יצירת תשתית למקומות עבודה חדשים ובני-קיימא".

הרעיון הוא פשוט – השקעות הון הכרחיות לפיתוח כלכלי, שהרי בלעדיהן פרויקטים רווחים לא יוכלו לצאת לפועל. כפי שלומדים בשנה הראשונה בכלכלה, הליך הייצור מורכב לא רק מכוח עבודה אנושי אלא גם מהון וטכנולוגיה. ומכיוון שלממשלה אין מומחיות בתהליך הייצור העסקי, כל שהיא צריכה הוא לדאוג לסביבה עסקית אטרקטיבית שתמשוך השקעות שיפתחו מפעלים ותעשיות מתקדמות. להשקעות זרות יש יתרונות נוספים כמו הבאת ידע טכנולוגי חדשני לארץ, שיטות עבודה, ערוצי הפצה לשווקים גלובאלים ושיטות ניהול המשפיעות על שאר התעשייה. כלכלנים קוראים לזה השפעות חיצוניות חיוביות, והן אחת הטענות העיקריות בעד החוק. על פי התיאוריה הכלכלית, השוק אינו מסוגל לגרום בעצמו לכל ההשפעות החיצוניות, וזאת אחת הסיבות העיקריות להתערבות ממשלתית.

הטבות מס הן הכלי המרכזי שהחוק משתמש בו כדי לעודד השקעות הון זרות. בהינתן תחרות גלובאלית בין מדינות שמעוניינות למשוך אליהן השקעות של חברות ענק בינלאומיות, מתן שיעורי מס נמוכים הוא אחד הדרכים לעשות זאת. האמונה בישראל היא שהטבות המס יביאו הנה השקעות שישפרו את הפריון וייצרו מקומות עבודה. חברות שעומדות בקריטריונים מסוימים זכאיות לשיעור מס חברות נמוך מהקבוע בחוק. לדוגמה, שיעור מס החברות החדש עומד על 25%, וחברות שזכאיות להטבות במסגרת החוק לעידוד השקעות הון, משלמות שיעורי מס של 9% (בפריפריה) ושל 16% (בשאר הארץ). בגלל משטרי מס קודמים שהמדינה מחויבת אליהם, יש גם המשלמות 0% מס (כלומר – אין מס), וסה"כ הטבות המס הנאמדות לשנת 2011 הוא 7.2 מיליארד ₪. חשוב לציין שהטבות המס ניתנות רק אם יש רווח, והן הולכות וגדלות ככל שהערך המוסף גדל.

החוק כולל בתוכו גם שימוש במתן מענקים למפעלי תעשייה, שבניגוד להטבות המס ניתנים מראש ולא בדיעבד. החברות צריכות להגיש למרכז ההשקעות במשרד הכלכלה תכנית עסקית שמאושרת מראש, וסה"כ גובה המענקים מאושר בתקציב המדינה. ההיגיון הכלכלי במענקים הוא חלוקת הסיכון עם היזם, שהרי אם ההשקעה לא תצליח המדינה נושאת חלק בהפסד. יש מאות בודדות של חברות שזוכות למענקים בכל שנה, וסה"כ המענקים לשנת 2013 היה 585 מליון ₪ ובשנת 2014 היה 240 מליון ₪.

עם כוונות טובות לא הולכים למכולת, או: מה הבעיה?

אז למרות הכוונות הטובות העניינים מתחילים להסתבך. ראשית, יישום מתן הטבות המס היה מאוד מסובך. עד שנת 2005 הקריטריונים וההטבות היו מורכבים, ולא באמת היו ברורים למשקיעים ישראלים, קל וחומר למשקיעים מחו"ל. בפשטות, מי שרצה לקבל הטבת מס במסגרת חוק עידוד השקעות הון היה נדרש למינימום השקעה של 300 אלף ש"ח ושיעורי ייצוא מעל 75% במגזרי התעשייה והתוכנה. גם הטבת המס הייתה משתנה ותלויה במיקום המפעל ובאזרחות הבעלים. מה שסיבך את העניין עוד יותר הוא שההטבה חלה רק על "ההשקעה המזכה", קרי – רק על הפעילות הכלכלית שנבעה מההשקעה עליה ביקשת הטבה. לדוגמה, אם יש לי מפעל עם שלושה פסי ייצור, ואני רוצה לבנות פס ייצור נוסף שעומד בקריטריונים של המדינה (למשל בעלות של 400 אלף ש"ח בקרית שמונה), הטבות המס ניתנו רק על הרווחים שנובעים מפס הייצור הרביעי. אתם ודאי יכולים לשער איזה עיוותים כלכליים נוצרו כאן, לא כל שכן פעלולים חשבונאים יצירתיים.

כדי לקבל את ההטבה היה צריך להגיש בקשה מראש למרכז ההשקעות, מה שמצד אחד אפשר למדינה לבדוק כל בקשה לגופה ולתכנן פחות או יותר את גובה הטבות המס בשנה. מצד שני, האינטראקציה עם גוף ממשלתי שמעניק הרבה כסף לשוק הובילה להסתאבות של מנגנון, לשוק של מאכערים שיודעים לקדם אינטרסים של בעלי עניין ולעתים גם למקרים פליליים (ראש ממשלה לשעבר כנראה יגיע לכלא בעקבות הסיאוב הזה). יש סיפורים על משלחת מירושלים שנסעה לבקר במפעל בצפון שקיבל במשך שנים הטבות ומענקים, וגילתה פעילות שוממה. היו אנשים שידעו לנצל את המנגנון עד תומו.

זה הוביל בשנת 2005 לתיקון 60, שהפריד את מנגנון המענקים ממנגנון הטבות המס. התיקון קבע שכדי לקבל מענק הוני מהמדינה עדין יש להגיש מראש בקשה למרכז ההשקעות, אך להטבות מס יש "מסלול ירוק" – כל שצריך הוא הצהרה מרואה חשבון על עמידה בקריטריונים שפורטו לעיל. ההיגיון בכך היה לחסוך את החיכוך עם מנגנוני הממשלה, ולעודד פעילות כלכלית שקופה ושוויונית לכל דורש. עם זאת, המסלול הירוק ביטל את יכולת הממשלה לשלוט על היקף הטבות המס הניתנות בכל שנה, וכפי שנראה בהמשך הן עלו וגדלו מאז. באותו תיקון הושק "המסלול האסטרטגי", שקבע פטור מלא ממס חברות ומס דיבידנדים ל-10 עד 15 שנה, במטרה למשוך את חברות הענק המובילות בעולם. תחקיר "המקור" טען שחלק מהשינויים שנערכו אז גובלים בשחיתות ונתפרו במיוחד לחברת "טבע".

בשנת 2011 חל שינוי נוסף בקריטריונים שנועד לפשט את החוק ולתקן בו עיוותים נוספים. ההמלצה המרכזית של ועדה בראשות מנכ"ל האוצר דאז, חיים שני, קבעה שהטבות מס יינתנו במסלול הירוק לכל חברה שעומדת בשני תנאים: א. נמצאת במגזר התעשייה או שרותי תוכנה. ב. מייצאת לפחות 25% מהמכירות שלה. הטבות המס יינתנו על כל רווחי החברה ולא רק על "ההשקעה המזכה". הרעיון בקביעת הייצוא כקריטריון הוא ההתייחסות אליו כאל דרך פשוטה לזהות רמת חדשנות ופריון גבוה, שזה מה שהממשלה בעצם רוצה לקדם. יש פה הנחה (מבוססת) שחברות שמצליחות להתחרות בשווקים הבינלאומיים הן בעלות ערך מוסף גבוה.

כמו כן שונו שיעורי המס לחברות הזכאיות ל-9% בפריפריה ול-16% במרכז (כפי שהוזכר קודם), ולחברות ענק במסלול האסטרטגי נקבעו שיעורי מס חדשים של 5%/8% במקום הפטור המלא שהיה נהוג. עד היום לא הוצג ניתוח כלכלי שמצדיק מדוע נקבעו שיעורי המס החדשים בגובה הזה ולא אחר.

שינוי החוק בצורה תדירה מעיד על כך שהשותפים לעיצוב המדיניות הכלכלית לאורך השנים מבינים היטב את הבעייתיות שבחוק.

הטבות המס במספרים, או: כמה זה עולה לנו?

כדי להבין טוב יותר מדוע מדובר בהטבה כל כך משמעותית, נבחן את היקף הטבות המס לאורך השנים. לפני שנעבור על הנתונים צריך להוסיף הערה מתודולוגית חשובה – עלות הטבות המס שמפרסם משרד האוצר מחושב תוך הנחה שהפעילות הכלכלית במשק הייתה ממשיכה להיות בדיוק אותו הדבר גם אם הטבות המס היו מבוטלות ובמקומן היה צריך לשלם את מס החברות הכללי במשק. אפשר לומר די בוודאות שלא כך הדבר, כי בשיעורי מס גבוהים יותר חלק מההשקעות ופעילות הייצור היו מוסטים למדינות אחרות. נרחיב על זה בהמשך אבל זה רמז לשאלה המרכזית שצריכה לבחון את יעילות החוק – האם הטבות המס מעודדות פעילות כלכלית שלא הייתה מתקיימת בלעדיהן, או שבסה"כ הן מבטאות התערבות ממשלתית שמעדיפה מגזרים מסוימים על פני אחרים.

הטבת_מס_עידוד_השקעות_הון

מקור: משרד האוצר.

ניתן לראות שבין השנים 2000 ל-2003 היקף הטבות המס עמד על כ-2-3 מיליארד ₪ בשנה, ובשנת 2005, עם כניסת המסלול הירוק לתוקף, היקף ההטבות עלה לכ-5 מיליארד ₪ בשנה. עד שנת 2010 שווי ההטבות עמד על בין 4 ל-6 מיליארד ₪ בשנה , ובשנת 2011 עלה שוב היקף הטבות המס ל-7.2 מיליארד ₪. דוח מינהל הכנסות המדינה האחרון מציין כי בשנת 2011 הצטרפו כ-400 חברות לתיקון (379 חברות מוטבות בשנת 2010 לעומת 785 חברות בשנת 2011). מכיוון שלא נרשמה ב-2010 צמיחה כלכלית חריגה, הדעת מניחה שמדובר בחברות שלא שינו את מדיניות ההשקעה, משום שלא סביר ששיעורי מס חדשים שנכנסו לתוקף בשנת 2011 יספיקו לעודד פירמות להשקיע ולקצור את הפירות בתוך שנה אחת. הגיוני יותר שמדובר בחברות שנהנו מתנאי החוק החדשים. כלומר המדינה נתנה מתנה לחברות שממילא יצרו בארץ!

אומדן הטבות המס בחוק עידוד השקעות הון לשנת 2015 עומד כבר על 7.6 מיליארד ₪ בשנה. בחינות בינלאומיות שנערכו מראות כי שווי הטבות המס מהסוג הזה בישראל גבוה בסדרי גודל (במונחי אחוז תוצר) מהנהוג במדינות העולם המפותח, גם אל מול המדינות הנדיבות ביותר מבחינת הטבות מס. בהקשר הזה חשוב לציין כי כל האומדנים אינם כוללים את הטבת הפחת המואץ, שמקטין מראש את בסיס המס של החברות המוטבות.

יעילות החוק, או: אז מה הרווחנו?

כל העלות הזו הייתה מוצדקת אם הייתה סבירות שהתועלות מהחוק למשק גבוהות יותר. במילים אחרות, אפשר לחשוב שלא מדובר כאן בהפסד הכנסות ממסים אלא בהכנסות שלא היו מתקבלות לולא התמריצים שנותן החוק. אבל למרות המספר הרב של חברות שנהנו מהחוק עד היום, עוד לא נערכה בדיקה אחת רצינית שמראה שהטבות המס והמענקים עודדו פעילות כלכלית שלא הייתה מתקיימת בלעדיהן. אמנם יש קשיים מתודולוגיים רבים להוכיח כזה דבר, אבל הדבר מתבקש כשמדובר בהיקף כה גדול של הטבות מס בשנה. יתרה מזאת, העובדה שלא באו לישראל חברות ענק בינלאומיות (כמו ג'נרל מוטורס, בואינג וכו') חרף הטבת מס נדיבה שכנראה אין באף מקום אחר בעולם, מעלה את החשש שהחוק לא עומד במטרותיו.

צריך לחדד ולומר שברור שהטבות המס של הממשלה גורמות לפעילות שלא הייתה מתקיימת בלעדיהן. אבל הן היו מוצדקות לוּ יכולנו לדעת ברמת ודאות גבוהה שמדובר בפעילות שהממשלה מעודדת ולא מממנת, וכן שהפעילות החדשה לא באה על חשבון פעילות אחרת אופטימאלית יותר. הדוגמה הבאה תמחיש זאת. נניח שמתן שירותי אריזה הוא תחום בעל ערך מוסף גבוה מייצור ברגים. נניח גם לשם ההפשטה שעלות ההקמה לשני העסקים זהה ונניח שעובדים ברמת מיומנות דומה יכולים לעשות את שתי העבודות. ללא התערבות הממשלה, יזם שהיה עומד בפני שתי אפשרויות אלה היה מקים חברה למתן שירותי אריזה, שהייתה רווחיות יותר ומשלמת יותר לעובדים. אך אם הממשלה נותנת הטבת מס רק לתחום הייצור התעשייתי, והפער בפריון הייצור לא גבוה מספיק, היזם ייבחר בייצור ברגים. יוצא שתמריצי המס מקטינים את תוצר המדינה, את תקבולי המסים שלה ואת השכר המשולם לעובדים. זו המשמעות של ייצור לא יעיל כתוצאה מהקצאת מקורות לא אופטימאלית. חוסר היעילות פה הוא כפול: פעם ראשונה המשק מייצר מוצר שבו אין לו יתרון יחסי ופעם שנייה נדרשת הטלת מסים גבוהה יותר כדי לממן את ההטבה.

השלכות נוספות של החוק

בשנת 2013 התריע מבקר המדינה לא רק על גובה ההטבות אלא גם על הריכוזיות שלהן. מכיוון שנתוני הזכאות על מוטבי המס חסויים, אפשר לתת כדוגמה רק את 4 המוטבות הגדולות בשנת 2010, שפרטיהן נחשפו בעקבות עתירה לבית משפט. מהנתונים עולה כי כ-70% מסך ההטבות שניתנו בשנה זו הגיעו ל-4 חברות – טבע, אינטל, צ'קפוינט וכי"ל. אם מטרות החוק הן לעודד השקעות בעיקר זרות במשק, קצת מפתיע שחברות כמו טבע, צ'קפוינט וכי"ל (שמפיקה אשלג מים המלח) נהנות מהטבות המס. שוב – אמנם סביר שלולא הטבות המס חלק מהפעילות הכלכלית של חברות אלו לא היו נערכות בישראל, אבל עדין אין הסבר סביר למה צריך לעודד את הפעילות של חברות אלה ולא של אחרות.

החוק גם מעודד ייצוא שלא לצורך באמצעות התנאי לקבלת הטבת המס למי שמייצא מעל 25% מסך המכירות. אמנם הרעיון של ועדת חיים שני לא היה לעודד ייצוא (שאסור לפי אמנות בינלאומיות) אלא לאתר חברות שמקדמות את מטרות החוק באמצעות קריטריון אלגנטי, אבל בפועל זה מה שקורה. זה גורם לעיוותים מצד אחד (למשל תעשיינים שמייצאים במחירי הפסד כדי לזכות בשיעור מס נמוך יותר עבור כלל הרווחים) ופוגע בשער החליפין מצד שני. החוק מעודד הגברת ייצוא שמכניס לישראל דולרים ומחזק את השקל. התוצאה היא שעל כל דולר היצואנים מקבל פחות שקלים. ליצואנים שנהנים מהטבות המס בחוק כנראה עדין משתלם להגביר את הייצוא, אך שאר היצואנים שלא נהנים מהחוק מפסידים. אפשר לומר בציניות שבצורה הזאת יש חברות היי-טק במרכז שמרוויחות על חשבון מפעלי תעשייה בפריפריה. יתרה מזאת, היו שנים בהן בנק ישראל פעל באגרסיביות כדי להשפיע על שער החליפין, ורכש דולרים בסכומים רבים. תמוה הדבר שמצד אחד הממשלה מעודדת ייצוא (שגורם לייסוף) ובמקביל הבנק המרכזי רוכש דולרים (כדי לגרום לפיחות). מיותר לציין כי אין טעם בעידוד ייצוא כשלעצמו, גם כי ישראל נמצאת בעודף בחשבון השוטף כבר למעלה מעשור, וגם כי מנגנון שע"ח מאזן עצמו.

ואיך הפריפריה מרוויחה מזה? לפי דוח מינהל הכנסות המדינה 28% מהטבות המס הולכות לפריפריה ו-53% מההטבות הולכות למחוזות ת"א והמרכז. הניתוח נעשה לפי מקום מגורי העובדים של החברות הזכאיות ולא לפי המיקום הגיאוגרפי של המפעל, כי המטרה של החוק היא להטיב עם אנשי הפריפריה. גם על פי הניתוח הזה נראה שהחוק לא עומד במטרותיו, וניתן היה למצוא דרכים טובות יותר לשפר את המצב בפריפריה.

סיכום ומסקנות, או: איך יוצאים מזה?

מתוך הכרות קרובה עם הנושא, הרושם שלי הוא שמהחוק נהנים בעיקר משקיעים ישראלים וחברות שבחלק מהמקרים קיבלו "מתנה" מבלי ששינו את פעילותן בצורה משמעותית, ובמקרים אחרים קיבלו מימון לפעילויות שהממשלה חושבת שהן תורמות למשק יותר מאחרות. אבל זה אבסורד משום שלממשלה אין את הידע הרלוונטי שיש לשוק, כמו איפה כדאי להשקיע ואיזה תחומים יש לפתח.

בכל פעם שהממשלה חושבת לערוך שינויים בחוק, מגיעות אליה משלחות של בכירים במשק שמסבירים עד כמה החלטות ההשקעה שלהם מושפעות ישירות מתמריצי המס של הממשלה. למרות שכנראה זה נכון, הממשלה לא שומעת את שאר העסקים שאינם מיוצגים –  שזה הרוב. ולכן ממשלה שרוצה לנהוג נכון מבחינה כלכלית, צריכה ליצור סביבה עסקית אטרקטיבית בכללותה, מבלי להעדיף מגזר אחד על פני השני.

מה שמתסכל בכל העיסוק בסוגיה הזו הוא שלאף אחד באמת אין הבנה מלאה מהן ההשלכות של שינוי בהטבות שהחוק מעניק, ולכולם נוח שהמצב הלא יעיל יימשך ובלבד שלא יאשימו אותם בפגיעה במישהו. הרי אם יבטלו את הטבות המס בוודאות יסגרו מקומות עבודה בטווח הקצר, ובוודאות יהיו הפגנות וכתבות בתקשורת שמסבירות עד כמה אכזרית הממשלה. לאף אחד לא בוער מספיק שמדיניות הממשלה דופקת את שער המטבע ומפלה בין מגזרים. זו נראית פגיעה מאוד מופשטת ורחוקה לעומת פגיעה בעובדים במפעל שאין לו הצדקה כלכלית אבל הוא ממשיך להתקיים מכספי הציבור. וחוץ מזה, גם המתנגדים לחוק מקרב הפקידות הממשלתית מבינים שיש לחוק השפעות חיוביות מסוימות. אבל מדיניות כלכלית צריכה להיקבע על בסיס עובדות ונתונים, והלגיטימציה לשימוש בכספי ציבור היא רק כאשר יש סבירות גבוהה שהתועלת גבוהה מהעלות. וזה לא המקרה כאן.

גם ה-OECD בדוח משנת 2014 טוען בנימוס אירופאי שההטבות נדיבות מדי ולא יעילות ומציע לצמצמן: "It is also important to recognise that … tax breaks and other forms of support can be overly generous, subsidising much non-incremental activity. The preceding paragraphs suggest this could be the case for Israel"…Consider narrowing eligibility for the benefits provided by the Law for the Encouragement of Capital Investment". (ההדגשות לא במקור)

מה שצריך לעשות הוא לפעול לצמצום הדרגתי של הטבות המס הניתנות בחוק לעידוד השקעות הון ובמקביל לשפר את הסביבה העסקית בישראל. החלטות של משקיעים לוקחות בחשבון לא רק את גובה המס אלא גם את רמת התשתיות, איכות כ"א והקלות לעשיית עסקים. שיפור הבירוקרטיה הישראלית והסביבה הרגולטורית היא משימה לא פחות חשובה אבל קשה יותר ליישום, ונראה שבינתיים הממשלה מעדיפה פתרונות קלים ויקרים בדמות הטבות מס מפליגות.

על עבודת הכנסת- חלק ג'- תכניות עבודה וחוק ההסדרים

בפוסטים הקודמים תיארתי כיצד נראית העבודה היום יומית בכנסת וכיצד חברי הכנסת משקיעים זמן עודף בהצעות חוק פרטיות אך אינם עוסקים כלל בפיקוח על עבודת הממשלה.

בפוסט זה אני רוצה לעסוק בתוכניות העבודה והיעדים השנתיים של הכנסת ובהקשרם לתקציב המדינה וכמובן לחוק ההסדרים.

נתחיל מהשורה התחתונה- לכנסת אין שום תוכנית עבודה ואין יעדים. אפשר לומר יותר מכך. הכנסת למעשה אינה מנוהלת כלל והיא בסה"כ אכסנייה המאפשרת לחברי הכנסת לפעול בתוכה. לכן הכנסת כמוסד אינה מודדת את עצמה ואינה יכולה להשתנות ולהשתפר. אמירה זאת נכונה לגבי הכנסת בכללותה אך גם לכל אחת מוועדות הכנסת שבהן, כמו שכבר הסברתי, מתבצעת דה פאקטו עבודת החקיקה.

אתן לכם דוגמא- התעלמו רגע מעמדתכם הפוליטית לגבי תוצאות הבחירות ואמרו לי האם הכנסת הנוכחית טובה יותר או פחות מקודמתה? האם יש לכם דעה לגבי תפקודו של יולי אדלשטיין כיו"ר הכנסת, ביחס ליו"ר הקודם רובי ריבלין? האם לדעתכם אלי אלאלוף יו"ר ועדת עבודה ורווחה טוב יותר או פחות מהיו"ר הקודם חיים כ"ץ?

לי אישית אין תשובה על כל השאלות הללו מעבר לתחושת בטן. אני בטוח שגם אם תשאלו את הפרשנים הפוליטיים הם יתקשו לתת תשובה מבוססת או להפנות אתכם לנתונים שיחזקו את טענותיהם.

לגבי הממשלה דווקא מתקיים דיון ציבורי בנושא (גם אם אינו מקצועי במיוחד). לקראת כל מערכת בחירות התקשורת עושה סיכום קדנציה של כל שרי הממשלה, מחלקת ציונים וקובעת מי הפתיע ומי אכזב. אך כאשר יושבי ראש הוועדות בכנסת יכולים לחסום כל הצעת חקיקה של הממשלה, ברור שנדרשים שניים לטנגו. רמת החינוך אינה תלויה רק בשר החינוך אלא גם ביו"ר ועדת החינוך. בצורה דומה הגרעון תלוי בשר האוצר וגם ביו"ר ועדת הכספים, יוקר המחייה תלוי בשר הכלכלה אך גם ביו"ר ועדת הכלכלה וזכויות האזרח תלויות בשר המשפטים אך גם ביו"ר ועדת חוקה. כמובן שישנם הרבה שחקנים נוספים (למשל משרד האוצר והמשפטים שמשפיעים על כל התחומים) ויחסי גומלין בין השחקנים השונים גם בממשלה וגם בכנסת. אבל הנקודה החשובה להבין היא שיושבי ראש הוועדות הם גורמים שחשיבותם מקבילה לשרים. אך הם אינם נתפסים כאחראיים ולכן מהם לא נדרשות תוצאות ולא מופעל עליהם לחץ ציבורי.

בעוד שרי הממשלה עובדים עם תוכניות עבודה (לפחות בתיאוריה) יו"ר ועדות הכנסת השונות אינם מציגים תכנית עבודה או לוחות זמנים שנתיים. למעשה מה שקובע את סדר העבודה של הוועדות הוא כמות הלחץ שהח"כים והתקשורת מפעילים על יו"ר הוועדה להעלות נושאים לדיון. קשה לתפוס זאת אך כך עובדת השיטה. אם למשל שרת המשפטים מחליטה שלא מעניין אותה לקדם הצעת חוק של משרדה היא פשוט תעלם איפשהו במסדרונות הכנסת. אף אחד אפילו לא ישים לב, אף אחד לא ידרוש הסברים. רק אם שרת המשפטים תדחוף את הצעת החוק מבוקר ועד ערב יש לה סיכוי לסיים את מסלול המכשולים של הכנסת ולהפוך לחוק. ליו"ר הכנסת אין תשתית של שליטה ובקרה על המתרחש בכנסת, הוא לא יודע כמה הצעות חוק ממתינות על שולחן הכנסת והוא לא יודע מה הסטטוס שלהן. הדבר היחיד שמאפשר לכנסת לקדם יוזמות היא העובדה שהח"כים כל הזמן דוחפים את ההצעות שלהם קדימה. זאת הבירוקרטיה בהתגלמותה- אין סדר עדיפויות, אין חלוקת משאבים, אין ניהול. לכן מרבית הוועדות מפרסמות לוחות זמנים רק לחודש העבודה הקרוב. ועדת הכספים בכלל מגזימה- היא קובעת סדר יום שבוע מראש בלבד.

להרבה גורמים הסיטואציה הקיימת נוחה. אם שר מסוים לא באמת רוצה לקדם נושא הוא יכול לספר לעם בגאווה שהוא הגיש תיקון חקיקה בנושא חשוב זה. הוא "שוכח" לספר שהוא לא עושה שום מאמץ להעלות את תיקון החקיקה לדיון בכנסת. גם כל המנגנון של הכנסת נהנה מהמצב מכיוון שהוא נהייה חשוב לח"כים, ללוביסטים ולפקידי הממשלה- מי שלא יודע לעבוד עם המנגנון, הצעות החוק שלו יתקעו. הנהנית האחרונה היא התקשורת שהמצב הקיים מגביר פי כמה את יכולתה להפעיל לחץ ולקדם נושאים שיקרים לליבה,. כל כלי תקשורת לפי האינטרסים שלו כמובן.

באין אג'נדה או תוכנית מסודרת פועלת הכנסת בעיקר בשיטת השלוף- אם היום בבוקר נסגר מפעל בדרום חברי הכנסת יקיימו דיון על מצב התעסוקה בפריפריה. אם התפרסם שלא נמצא מוסד חינוכי לילדים ממוצע אתיופי חברי הכנסת יקיימו דיון על אפלייה במערכת החינוך ועל מצבה של קהילת עולי אתיופיה בארץ. הדיונים הם אופורטוניסטיים, אינם מובילים לעשייה ממשלתית או לשינוי המצב ולכן גם חוזרים על עצמם כל כמה שנים.

עד כאן סיכום של התהליכים שהכנסת עוברת. מדי פעם עוברות הצעות חוק, כמה נושאים זוכים לדיון ציבורי הולם, מתרחשים מספר רגעים משעשעים והרבה רגעי מבוכה לדמוקרטיה הישראלית.

אבל אחת לשנה (או לשנתיים, או למערכת בחירות- תלוי במצב בפוליטי) כל תהליך טחינת המים הזה מתכנס לפסטיבל חוק ההסדרים, שידועה בתור ההצגה הכי טובה בעיר.

בתקופה זאת הפקידות הממשלתית מזכירה לחברי הכנסת שאמנם נחמד לדבר ולהעלות הצעות אבל יש פה גם מדינה לנהל ומספר החלטות חייבות להתקבל. מכיוון שחברי הכנסת לא יודעים לקבל החלטות אם אין עליהם שוט הומצאו שני מנגנונים חשובים- הראשון הוא משמעת קואליציונית והשני הוא חוק ההסדרים. שניהם מאפשרים מצד אחד לממשלה לנהל את המדינה ומצד שני לח"כים להסביר שהם לא רצו לתמוך בהצעת החוק הזאת והזאת אבל אז הממשלה הייתה נופלת. על הדרך מנגנונים אלו מספקים אויב משותף לכל הח"כים בדמות חוק ההסדרים ונערי האוצר הרשעים.

האמת שאפשר לוותר על חוק ההסדרים די בקלות, והפקידות במשרד האוצר הציעה לשר האוצר אפשרות כזאת פעמים רבות. אני יודע גם שהצעה כזאת הועברה לכנסת לפחות פעם אחת אבל היא סירבה. ההצעה פשוטה מאוד- חוק ההסדרים יבוטל אבל הכנסת תתחייב שעד תאריך שהוא שבוע לפני העברת התקציב היא תצביע על כל הסעיפים המופיעים בו. בצורה כזאת הכנסת תוכל להתנגד לסעיפים מסוימים בחוק ההסדרים מבלי להפיל את הממשלה ולממשלה יהיה זמן להציע תוכנית חלופית (ככל הנראה העלאת מיסים או קיצוץ רוחבי) שתאפשר לה לנהל את המדינה בשנה הקרובה.

ההצעה נדרשת מפני שהכנסת נוטה למסמס נושאים שלא נוח לה לדון בהם. אבל בסופו של דבר החלטות חייבות להתקבל ותיקוני חקיקה, העלאות מיסים, קיצוציים תקציביים ועוד החלטות לא פופלריות הן חלק עיקרי מסמכות ואחריות הריבון. חברי הכנסת מעוניינים תמיד לצאת טוב ולכן הם צריכים מישהו שיגלם את תפקיד הרשע בעוד הם מגוננים על העם ומגיעים ל"הישגים" מול אותו רשע. כדי להשביע את רצונם של חברי הכנסת להישגים הומצאה שיטת העז המפורסמת.  השיטה מאוד פשוטה- הממשלה רוצה להעביר רפורמה, אבל הכנסת לא יכולה להצטייר כ"חותמת גומי". לכן הממשלה תכניס לרפורמה סעיפים מיותרים או שהיא תקצין את השינוי הנדרש. או אז מקורבים ילחשו על אוזני הח"כים על אילו סעיפים השר מוכן להתפשר. הח"כים יצאו בהצהרות לתקשורת: "לא ניתן לסעיף הזה לעבור" ואכן כך קורה. הסעיף מבוטל, הרפורמה עוברת כפי שהממשלה רצתה (פחות או יותר) והח"כ הופך להיות הגיבור התורן.

יצא לי להתבונן מקרוב במשחק הזה. אם זה לא היה עצוב זה היה משעשע ביותר. ראיתי ח"כים מהקואליציה ומהאופוזיציה שהתלוננו כשהשר קיצץ את חוק ההסדרים. חלקם פחדו שלא ישארו להם מספיק סעיפים להילחם עליהם.

מסרים בהולים הועבר ללשכת השר שישאיר עיזים בתקציב ובהצעות חוק שהגשנו לכנסת. עד כדי כך הכנסת מזלזלת בעצמה.

הסיכום הזה היה נוח למשרד האוצר כי הוא הבטיח לאוצר שליטה במסגרות הפיסקאליות. מאז המחאה החברתית ההסדר הזה לא כל כך עובד ולדעתי הוא מהווה את האיום האסטרטגי העיקרי על משרד האוצר. הוא גם מונע מהאוצר להעביר רפורמות מוצדקות רבות כי הציבור אוטומטית מתייחס בחשדנות לדברים שהאוצר מציג. אין ספק שהגיע הזמן להחליף דיסקט, המערכת הציבורית שלנו צריכה להתבגר ולפחות באוצר מרבית האנשים מבינים זאת.

גם חברי הכנסת מראים סימנים שהם מבינים שהמערכת לא עובדת ורוחות של שינוי עוברות במסדרונות הכנסת. בינתיים אלו רק רעיונות אך לא מן הנמנע שבקרוב הם יהפכו למעשים.

האם אנחנו יכולים לבטל את חוק ההסדרים? האם ניתן להתחיל לעבוד בצורה מקצועית ובשיתוף פעולה בין הממשלה לכנסת? אני מאמין שכן. מזמין את כולם להפנות את השאלה הזאת לשר האוצר, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת. אני מאוד מקווה שהם יביאו את השינוי הדרוש עוד בימינו.

הצבעה על חוק ההסדרים

על השירות הלאומי-התבוננות בעבודת הממשלה בראיית מיקרו

לחוק ההסדרים השנה נכנס סעיף שנקרא "ייעול אופן הקצאת תקני השירות הלאומי" (עמ' 72). לצערי הסעיף הזה כבר הוצע מחוק ההסדרים ולכן ספק אם אי פעם יתממש. אבל הייתי רוצה להשתמש בסעיף זה על מנת להתבונן בעבודת הממשלה מזווית שונה מזאת שלרוב מוצגת בדיון הציבורי- זווית ראייתו של נער אוצר. כתבתי כבר על חוסר היעילות שנמצא במערכת הבריאות אבל רציתי להביא דוגמה נוספת מתוך חוק ההסדרים הידוע לשמצה ולהראות מדוע הוא נדרש ואילו קבוצות לחץ מונעות מהממשלה לשפר את השירותים שהיא נותנת לנו. הסעיף הזה נבחר כי א' הייתי מעורב בעבודה שהובילה להצעת החלטה הזאת ולכן אני מכיר מקרוב את ההיגיון שלו ואת ההיסטוריה הפולישוקית משהו שלו. ו-ב' בגלל שזה סעיף קטן שחומק מתחת לרדאר, אבל הוא חשוב כי בדיוק בסעיפים כאלו נמצא הכסף ששרי האוצר כל כך מחפשים וכמוהו יש עוד עשרות רבות בהוצאות הממשלתיות.

נתחיל מההיסטוריה המשעשעת שהובילה לסעיף זה. מספר גופים אשר מטפלים בבנות השירות הלאומי פנו לשר נפתלי בנט וטענו שעליית מחירי הדירות מייקרת להם את העלויות (כי רוב הבנות מתגוררות בדירות שהם שוכרים) ולכן המדינה צריכה להגדיל את התקציב שהיא מעבירה להם ("להגדיל את התעריף"). בנט, שמקורב לאותם גופים מהציונות הדתית, העביר את הפנייה ל"אחיו" דאז שר האוצר דאז יאיר לפיד. לפיד לא רצה להתעלם מפניה של בעל ברית פוליטי אבל ראשו היה טרוד בעניינים אחרים (מחירי הדיור למשל) ולא היה לו כסף אז הוא עשה מה שכל שר יעשה- הוא העביר את הנושא לסגנו מיקי לוי. גם למיקי היו דברים אחרים לגמרי על הראש (בעיקר רשות המיסים שאגב מאוד הגדילה את הגבייה ואני מאמין שלמיקי יש יד בתוצאות המרשימות האלו, אבל אני משוחד ואני סוטה מהעיקר) ולכן הוא ביקש ממני להקים צוות שיבחן את הבקשה. אני לא הייתי בפוזיציה שאני יכול להפיל את העבודה על מישהו אחר אז נאלצתי לבצע אותה. צירפתי אלי שני אנשים מאגף תקציבים ושני אנשים מאגף החשב הכללית וביחד בדקנו את הנושא. חשוב לציין שהיו לנו המון משימות אחרות והמטלה הזאת הייתה מעמסה על כולנו. היא לא הייתה קשורה ישירות לשאר העבודה שלנו ורק רצינו לסיים איתה. בסופו של דבר היא התארכה הרבה מעבר למצופה כי לא יכלנו להקדיש לה זמן מרוב שהיינו עמוסים בעבודה השוטפת שלנו. צחוק הגורל הוא שהעבודה הזאת, שלא רצינו בה בכלל, הפכה להיות אחד ההישגים המשמעותיים שלנו.

בשורה התחתונה מצאנו שהגופים אכן נפגעו מעליית מחירי הדירות ועל כך מגיע להם פיצוי מהמדינה בדמות הגדלת התעריף. אבל מצאנו גם כמה דברים אחרים: מצאנו שלאף אחד בממשלה אין מושג איך נקבע התעריף ואף גורם לא בדק זאת. חלק מהדרישות בתעריף היו אבסורדיות לחלוטין ודרשו לספק לבנות השירות הלאומי כל מיני תנאים שלא קיימים בכלל לחיילי צה"ל (אליהם הן כביכול מוצמדות). מצאנו שכל התהליך של הצבת בנות השירות הלאומי בתפקידים שלהם לוקה בחוסר יעילות קיצוני. למעשה בסימולציות שעשיתי ניסיתי לייצר מצב פחות יעיל ורק אחרי מאמצים כבירים הצלחתי למצוא אפשרות כזאת. מצאנו שאף אחד מהמשרדים הממשלתיים לא מנסה לטפל בחוסר היעילות- כולם לוקחים אותה כמובן מאליו ומטילים את האחריות על משרדים אחרים.

אני חייב לומר גם שמצאנו קבוצה מאוד איכותית של אנשים שעושים עבודה סופר חשובה. אין לי ספק שהרצון שלהם הוא לעשות טוב ויש פרוייקטים בשירות הלאומי שפשוט אין לי מילים לתאר את עבודת הקודש שהם עושים. הבעיה היא שזה נעשה בצורה מאוד לא יעילה ומאחורי כל פרוייקט מוצלח יש עוד המון סיפורים על אנשים שסתם מעבירים את הזמן ועל בזבוזי כספים ללא הסבר. שאפנו לשמר את ההצלחות של השירות הלאומי ולצמצם את הבזבוזים המיותרים. אחת האנקדוטות המשעשעות הייתה הגילוי שיש 15 בנות שירות לאומי אשר משרתות בקרייה ותנאי השירות שלהן מחייבים שהן יתגוררו במרחק הליכה מקרייה. עזבו את העובדה שלא ברור למה צריך לגייס בנות שירות לאומי לקרייה (היה אפשר כבר לגייס אותן לצבא כמו שאר הבנות). אבל התנאי של דירה במרכז ת"א רק כדי שהן יוכלו להגיע ברגל לבסיס שחיילים מגיעים אליו כל יום ממרחק עשרות ק"מ הוא פשוט ביזיון. חלק מהבנות הללו גרו בפ"ת או נתניה ובקלות יכלו להגיע מבית ההורים בתחבורה ציבורית. כצפוי משרד הביטחון טען שמנהלת השירות הלאומי (האחראית על תנאי השירות של הבנות) דרשה את תנאי השירות הללו והמנהלת טענה שמשרד הביטחון הכתיב את התנאים. בשורה התחתונה אף אחד לא מנסה לייעל ולחסוך והחשבון מוגש למשרד האוצר ודרכו לאזרחים. מקרים דומים התגלו במשרד החינוך, משרד הבריאות ובעצם בכל מקום שבו הבנות משרתות.

בעבודה שלנו הראינו שאפשר להשיג את כל התועלות של השירות הלאומי (גם לבנות השירות וגם לציבור) בעלויות נמוכות הרבה יותר. התעריף לא עלה ב-10% כמבוקש, אלא ירד ב-7%. אז בתכלס מה ההשפעה של העבודה שלנו? ניתן קצת מספרים (כי בסוף זה מה שאנחנו הכלכלנים עושים):

עבודת הצוות הובילה להחלטה שאמורה להפחית את הוצאות הממשלה ב-50 מיליון ש"ח כל שנה (33 מיליון בשנה הראשונה). אפשר להסתכל על הסכום הזה בכמה דרכים- מצד אחד 50 מיליון ש"ח זה המון כסף. לחסוך סכום כזה למדינה כל שנה זה צעד מדהים. מצד שני ביחס לתקציב המדינה מדובר בגרושים. בשנת 2016 ההוצאה של ממשלת ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בהצעת התקציב, תהיה 345 מיליארד ש"ח. כבר היום ממשלת ישראל התחייבה על הוצאות גבוהות מכך ולכן נדרשת להפחית 10 מיליארד ש"ח מההוצאות שהיא תכננה להוציא בשנה הבאה. חיסכון של 50 מיליון ש"ח הם רק 0.5% מהתיקון התקציבי הנדרש בשנה הבאה.

מצד שלישי מרבית הוצאות הממשלה הן קשיחות. כלומר אי אפשר באמת לשנות אותן בטווח הזמן הקצר. בסוף כשבממשלה ובכנסת נאבקים על התקציב הם רבים על עשרות מיליוני ש"ח. המקור התקציבי שאנחנו יצרנו שווה ערך ל"הישג" של שר מאחד המשרדים הקטנים (נניח תרבות או מדע).

ויש גם את הדרך הרביעית להסתכל על זה והיא הדרך שאני מעדיף. 50 מיליון ש"ח הם אמנם הרבה כסף אבל הם לא ישנו את העתיד של המדינה. הם כן יכולים לשנות את החיים של כמה אלפי אנשים. 50 מיליון ש"ח לדוגמה יכולים לתת את התמיכה המקסימלית בשכר דירה לקצת יותר מ1000 משפחות. אלו 1000 משפחות שכיום העובדים הסוציאלים אומרים להם "מצטערים, אתם לא עומדים בקריטריונים" ועכשיו יקבלו כ-4000 ש"ח כל חודש מהמדינה כדי להבטיח שיהיה להם דירה לגור בה. אלו 1000 משפחות שחייהם ישתנו ולילדים שלהם יהיה עתיד מעט טוב יותר. אני אוהב לחשוב על העבודה שלי ככה 🙂

על הפנסיה התקציבית

ספק אם יש עוד נושא שהוא מצד אחד כל כך קריטי לעתיד הכלכלי של מדינת ישראל ומצד שני כל כך לא מעניין את הציבור כמו תחום הפנסיה. המחקר הכלכלי מלא בעדויות על כך שאנו משתדלים ככל יכולתנו להדחיק את העובדה שאנו נזדקן יום אחד ולכן כל אזכור של המונח פנסיה גורם לנו להתעלמות או לפחות למסמוס הנושא כמשהו שיגיע בעתיד הרחוק ויום אחד נטפל בו. אפילו כשלא מדובר על הפנסיה שלנו, אלא על נושא ציבורי כמו הפנסיות התקציביות אנחנו מיד נמנעים מלחשוב עליהן.

את חשיבות הנושא דווקא קל יחסית להסביר. החוב הממשלתי עמד בסוף שנת 2014 על 715.8 מיליארד ש"ח (כ-67.1% מהתוצר). באותו זמן סך ההתחייבויות של הממשלה בגין הפנסיה התקציבית הסתכמו ב-769 מיליארד ש"ח. כלומר אם היינו סופרים את ההתחייבויות הפנסיוניות בתוך החוב הממשלתי הוא היה יותר ממוכפל ומגיע ל-140% תוצר. וזה עוד לפני שמכניסים לחישוב גם את החובות של הביטוח הלאומי שנמצא בדרך לפשיטת רגל ב-2042 ואת העובדה שממשלת ישראל כבר נתנה התחייבויות לחלץ את קרנות הפנסיה הוותיקות בסכום כולל של 134 מיליארד ש"ח (עמ' 29 סעיף 3ג') שגם אותם נצטרך לשלם בעתיד.

על השאלה מדוע ההתחייבויות העתידיות של ממשלת ישראל אינן נספרות בחוב הממשלתי ועל ההשלכות של החלטה זאת אני מקווה לכתוב בעתיד. בינתיים על מנת לא לסבך נושא בנושא אומר רק שזה עניין של חשבונאות וכך נהוג גם בשאר העולם.

בשלב זה של המאמר אני מקווה שכבר ביססתי את העובדה שההתחייבויות הפנסיונית הן בעלות השלכות מרחיקות לכת על הכלכלה הישראלית. אבל איך זה קשור לביטחון, לדו"ח לוקר, לבן גוריון ולחוסר בהנהגה אזרחית בישראל היום? זה מעט יותר מסובך.

תחילה אסביר בקצרה על מנגנון הפנסיה. בעבר היה נהוג בישראל ובעולם שעובד המגיע לגיל פרישה עוזב את מקום עבודתו אבל ממשיך לקבל קצבה עד ליום מותו. הקצבה הייתה תלויה בשכר של העובד ובמספר השנים שעבד באותו מקום עבודה. בפשטות ניתן לומר כי הקצבה שווה ל-70% מהשכר האחרון של העובד אם הוא עבד באותו מקום לפחות 35 שנים. אם הוא עבד פחות מ35 שנים הוא צבר זכויות של 2% על כל שנה. כלומר אם עבד 25 שנים הקצבה שלו תהיה 50% מהשכר האחרון. עוד נקודה חשובה- העובד לא היה מפריש מהשכר שלו לחיסכון כמו שאנחנו עושים היום והאחריות הייתה מוטלת כולה על המעסיק.

המנגנון הזה שנבנה לפני שנים רבות כאשר תוחלת החיים הייתה נמוכה משמעותית התגלה כגרעוני מאוד. במקומות מסוימים בעולם מפעלים לא יכלו לשלם לעובדים את הפנסיה שהם צברו. במקומות בהם הפנסיה היא ממשלתית כמובן הבעיה הזאת לא התקיימה, למרות שיש קולות הטוענים כי מדינות אירופה לא יוכלו בעתיד לשלם את הפנסיות לאזרחיהן. קיצוצים בתחום זה כבר עלו על שולחן הדיונים ביוון, ספרד ועוד.

בגלל שהמנגנון הישן לא עבד (למעשה הוא היה סוג של הונאת פונזי) עברו בישראל למנגנון שאנחנו מכירים היום בו כל אחד מפריש בעצמו לפנסיה. יש לשינוי הזה המון השלכות אך לא ניכנס אליהן במאמר זה.

ההחלטה הקריטית שהתקבלה באותו שלב אצל מקבלי ההחלטות היא שהשינוי יקרה "מכאן והלאה" ולא יחול "רטרואקטיבית". אני בכוונה שם דגש על שאלת הרטרואקטיביות מפני שהיא תמלא תפקיד סופר משמעותי בשאלה כיצד ניתן להתמודד עם הבעיה הזאת. הפוליטיקאים לדוגמא יכלו לקבל החלטה שונה- לומר שכל הזכויות שנצברו בעבר ישמרו אבל שמכאן והלאה זכויות חדשות יצברו בקרנות הפנסיה עם הפרשה שוטפת (כמו שאנחנו עושים היום). ההבדלים בין ההחלטות הללו היו תהומיים. ניקח לדוגמא שני עובדי מדינה שנכנסו לתפקיד בהפרש של שנה. אחד בשנת 1999 כשעוד היו פנסיות תקציביות והשני בשנת 2000 מיד לאחר שבוטלו. במצב הנוכחי הפנסיה של העובד הותיק תהיה גבוהה באלפי ש"ח מהפנסיה של העובד הצעיר. אם היו מקבלים את ההחלטה השניה ההבדל היה מינורי (כמה עשרות או מאות בודדות של ש"ח בחודש). אז למה החליטו דווקא על האופציה הראשונה ולא על השניה? כי באופציה הראשונה דופקים את האנשים שהם עדיין לא במערכת ולכן לא יכולים למחות. באופציה השנייה פוגעים גם באנשים שכבר בתוך המערכת ולהם יש כוח להתנגד לשינוי.

זה סוג ההחלטות שפוליטיקאים נוהגים לקבל. תמיד קל יותר לדחות בשורות רעות לעתיד ולהקריב את הדור הבא, שאינו חלק מהמצביעים היום, מאשר להתמודד עם העובדים שלך. הבעיה היא שאותם פוליטיקאים תקעו את הדור שלנו עם הר חובות של יותר מטריליון ש"ח. איזה כיף אה?

זה סיכום מקוצרר של ההיסטוריה שאיתה התגלגלנו למצב הנוכחי. מה ניתן לעשות בנוגע לפנסיות התקציביות?

חשוב לדעת שכבר שנים רבות יושבות במשרד האוצר תוכניות שמאפשרות לצמצם את הר החובות הזה. אולם הפוליטיקאים תמיד מסרבים לגעת בתפוח אדמה הלוהט. הצעה אחת היא להטיל מיסוי פרוגרסיבי על הפנסיות התקציביות. הצעה אחרת היא להעלות את גיל הפרישה, בנושא הזה חשוב לדעת ש90% מהוצאות הפנסיה של מערכת הבטחון היום היא לאנשים שעוד לא הגיעו לגיל הפרישה החוקי (6.5 מיליארד מתוך 7). עוד הצעה מדברת על הגדלת ההפרשה של העובדים לטובת הפנסיה שלהם. אנחנו (אלו ללא פנסיה תקציבית) מפרישים 10% לפנסיה (5% אנחנו מפרישים, 5% המעסיק ויש עוד חלק שהוא לרוב 8.33% המיועד לפיצויים). לעומת זאת העובדים הזכאים לפנסיה תקציבית מפרישים רק 2%.

כל אחד מהשינויים שציינתי בקצרה בפסקה האחרונה שווה מיליארדים רבים, כולם ברי ביצוע ללא קושי רב וכולם סבירים מאוד והוגנים. כמובן שכל שנה שעוברת ללא יישום של צעדים אלו מקטינה את התועלת מנקיטתם. אבל הממשלה אינה רוצה לגעת בנושא ומעדיפה לקצץ בחינוך, להוריד את קצבאות הילדים או להקטין את סל הבריאות. העיקר לא לגעת בזכויות של העובדים.

אבל הצעדים שממש חייבים להינקט בלי שום קשר הם הביטול של זכויות שערוריתיות שיש בפנסיה התקציבית. במשרד הביטחון לדוגמא סופרים במספר שנות השירות של איש קבע פורש גם את שנות שירות החובה שלו. זאת לעומת עובד מדינה אחר ששירת בצבא ושנות שירות החובה שלו לא נספרות (שלא לדבר עלינו שלא מקבלים כלום על אותן 3 שנים). בנוסף הרמטכ"ל יכול, על פי שיקול דעתו, לתת בונוס לפורש ששווה ל-6% מהמשכורת האחרונה שלו. בפועל הבונוס ניתן כמעט תמיד. שתי טובות ההנאה ה"קטנות" הללו הן מתנות בשווי כולל של 12%-15% מהשכר האחרון של אותו משרת קבע. כלומר מי שלפני הפרישה השתכר 20,000 ש"ח מקבל פה מהרמטכ"ל מתנה של 3000 ש"ח בחודש ששווה בסה"כ בערך 600,000 ש"ח. המתנות הללו נהוגות גם בשאר הארגונים הבטחוניים (משטרה, שב"כ, מוסד וכו'). אם נבטל את טובות ההנאה המוגזמות הללו נחסוך סדר גודל של 15-20 מיליארד ש"ח למדינה. כסף קטן לא?

לצערנו טובות הנאה כאלו נהוגות בהרבה מקומות. השופטים למשל סידרו לעצמם מתנה אחרת. כאשר עובד המדינה הולך לעולמו אם הוא משאיר אחריו אלמן/ה אותו בן זוג ממשיך לקבל פנסיה מוקטנת ששווה ל60%-70% מהפנסיה המקורית. כלומר אלמנה של איש קבע שקיבל פנסיה של 10,000 ש"ח תקבל בערך 7000 ש"ח כל חודש. השופטים שמקבלים פנסיות מכובדות מאוד המגיעות לעשרות אלפי ש"ח החליטו שלא הגיוני שאלמנה תרד מפנסיה של 50,000 ש"ח ל-30,000 לאחר מות בעלה. אז רק להם/ן הפנסיה נשארת באותו גובה בדיוק. הרי מאוד הגיוני שאלמנים רגילים ירדו מ-10,000 ש"ח ל-7,000 לאחר מות בן זוגם, אבל השופטים לא יוכלו להסתפק רק ב-30,000 ש"ח. איך הם יחיו מסכום פעוט שכזה?

גם במקומות אחרים לא חסכו פינוקים. בחברת החשמל לא משלמים פנסיה על פי המשכורת עצמה. לתוך החישוב מכניסים גם את המשכורת 13 ומשכורת 14 שהעובד היה רגיל לקבל וגם קצבת ביגוד, תלושי חג, חשמל חינם, "תוספת מאמץ" ועוד (ראו נספח א'). ואם חס וחלילה פרשת בדרגה נמוכה אתה לא צריך לדאוג, אפשר להמשיך להתקדם בדרגות גם לאחר הפרישה! (ראו לדוגמא עמוד 527). כמובן שכל העלויות האלו באות מהכיס שלנו בחשבון החשמל שאנחנו משלמים.

אני בטוח שיש עוד הטבות רבות, אלו פשוט כמה שיצא לי להיתקל בהן. התנאים שעובדי המדינה השונים סידרו לעצמם הם פשוט שערוריה והדור שלנו בהחלט יכול לדרוש לתקן אותם.

מתנגדי התיקון תמיד טוענים שמדובר בשינוי רטרואקטיבי של כללי המשחק. כלומר התנאים הללו הובטחו לעובדים ולכן זה לא מוסרי לקחת אותם מהם כעת כאשר העובדים לא יכולים לשנות את דרך התנהגותם. אחרי הכל, אולי בלי התנאים הללו הם היו בוחרים לא להיות עובדי מדינה.

תסלחו לי על השפה המעט בוטה אבל הטיעונים הללו אינם מכבדים את הטוענים, או במילים אחרות- זה פשוט בולשיט. ואני אפרט: דבר ראשון הטיעון עצמו הוא חרב פיפיות- אם נדבר על הציפיות שהיו לאותם עובדים עם כניסתם למקום העבודה אפשר לדבר על כך שתוחלת החיים בזמנו הייתה נמוכה בהרבה ורמת הריבית הייתה הרבה יותר גבוהה. שני פרטים אלו משפיעים בצורה דרמטית על שווי הפנסיות של הפורשים. כלומר אם רוצים לתת להם בדיוק את מה שהם ציפו לו, פנסיות בשווי 3-4 מיליון ש"ח יכולות להיחתך בחצי ואף ביותר מכך. אפשר למשוך את הטיעון הזה לכיוונים נוספים ולומר שהם ציפו לרמת חיים נמוכה בהרבה מזו הקיימת היום, לדוגמא הם ממש לא חשבו שהם יוכלו לטוס כל שנה לחו"ל. אז אולי ניתן להם הכנסה שתואמת את "הציפיות" שהיו להם. אין בזה שום הגיון.

אבל הסיבה היותר מקצועית שהטיעון הזה אינו תופס הוא העובדה שבכל מה שקשור לפנסיה אנחנו סובלים מתופעה הנקראת "מיופיה" כלומר מקוצר ראייה. זאת כנראה הבעיה הכי גדולה בעולם הפנסיה, אנשים צעירים פשוט מסרבים לחשוב על הפנסיה שלהם ולדאוג לה, וזה חוזר על עצמו בבדיקות בכל העולם. בצורה מוזרה מסתבר שרק במדינת ישראל ורק אצל עובדי המדינה בעיית המיופיה נפתרה. כלומר עובדים לא הלכו למשרד הפנים או למשטרה בגלל השכר, התנאים, העובדה שאח שלהם עובד שם, הקרבה למקום המגורים, אפשרויות קידום, הגשמה עצמית או שאר הסיבות שאנשים פשוטים בוחרים מקום עבודה. לא. עובדי המדינה בחרו בנתיב המקצועי שלהם מתוך ראייה מפוקחת של הטבות הפנסיה לה יהיו זכאים בעוד 40 שנים. זה הרי די ברור לא?

הפוסט הזה היה אמור לעסוק בתקציב הביטחון ובוועדת לוקר. אבל היו לי כל כך הרבה דברים להוציא על הפנסיות התקציביות שלא הגעתי לזה. בפוסט הבא אנסה להגיע לתקציב הביטחון (אני כבר צובר פה חובות, גם את הסדרה על הכנסת אני צריך להשלים). אבל בינתיים אני ממליץ שהדור הצעיר יתעורר ויבין איזה משקולת משאירים לנו על הצוואר. יש לנו יותר מטריליון ש"ח לשלם מהמיסים העתידיים שלנו כדי לממן הטבות מופרזות שאנחנו לא נזכה להן בשום צורה. כולי תקווה שחברי הכנסת הצעירים יעלו את הנושא לסדר היום וידרשו שינויים שיאפשרו גם לנו לחיות בכבוד במדינה הזאת ולא רק לשלם את החובות שהשאירו לנו.

על עובדי קבלן

המונח עובדי קבלן מסתובב איתנו כבר שנים. שנים ארוכות מדי. יש כאלו הקוראים למיגור תופעת עובדי הקבלן ואני בשמחה אציב את עצמי בראש המחנה. לצערי אנחנו אף פעם לא שואלים את עצמנו מאיפה הגיעו עובדי הקבלן ומדוע?

יש מי שאומר שעובדי הקבלן הן תופעה שבה החזירים הקפיטליסטים מנצלים עובדים מוחלשים. זאת תיאוריה נחמדה שמסייעת לארגונים ופוליטיקאים מסויימים להפנות את הזעם הציבורי רחוק מהם, חבל רק שהיא אינה נכונה. עובדי קבלן לא נמצאים בארגונים תחרותיים כמו חברות היי טק או חברות תעשייה. הם נמצאים בארגונים בהם יש ועד עובדים חזק שדואג לבצר את מעמדו בצורה כזאת שכל מי שאינו חלק מאותו מעמד לא מעניין אותם.

עובדי הקבלן נמצאים בעיקר בממשלה, בחברות הממשלתיות, בעיריות ובמונופולים המוגנים על ידי הממשלה (בנקים לדוגמא). המעמד הזה נולד בגלל שכבר הרבה שנים הממשלה לא יכולה לעשות שום דבר בלי האישור של ועדי העובדים. כל שינוי דורש את האישור של ועד העובדים. אי אפשר להזיז עובד, או אפילו לגרום לו לעבוד אם הוא לא רוצה. הוועד יכול להגן על העובדים גם במקרים אבסורדיים לחלוטין. כיום עובדים בשירות המדינה כ-65,000 עובדים. כל שנה מפוטרים כאלפית מהעובדים, רובם בגלל הליכים פליליים שמתנהלים נגדם. ואפילו זה לא תמיד מוביל לפיטורים. המערכת בנויה כדי להגן על העובד בכל מחיר בלי שום התחשבות בעובדה שהמשרדים הללו והמשרות הללו קיימים על מנת שהממשלה תוכל לספק שירות לאזרחים.

אפשר מחר בבוקר לסיים את התופעה של עובדי קבלן. כדי לעשות זאת צריך לטפל בבעיה שיצרה את עובדי הקבלן והיא תופעת הקביעות המוחלטת. זה לא אומר שצריך לשבור את הסכמי העבודה הקיימים לחלוטין. זה גם לא אומר שאסור שלעובדים יהיה ביטחון תעסוקתי. אפשר בהחלט לשמר ביטחון תעסוקתי, אפילו ברמה גבוהה מאוד.

כל מה שצריך היא מעט "גמישות ניהולית". מהי בעצם אותה גמישות ניהולית כשפורטים אותה לצעדים בשטח?

גמישות ניהולית היא בעיקר היכולת לפטר מספר מצומצם של עובדים ללא הגנה אוטומטית של הוועד. עדיף שיתווסף אליה גם היכולת לקדם עובדים על פי מצוינות (במקום על פי ותק), לתגמל על עבודה טובה וכו'. אך הנקודה העיקרית, בטח במצב שנוצר בשירות המדינה היא היכולת לפטר עובדים שאינם תורמים לארגון ואף פוגעים בו. כמובן שהוויכוח תמיד יהיה על היקף הפיטורים המותר להנהלה. אבל אם אתם מדמיינים תרחיש של אלפי מפוטרים שהולכים הבייתה תחשבו שוב. על פי הערכות שלי, בהתבסס כמובן על עבודתי בממשלה, מספיק לפטר 0.5% מהעובדים כל שנה בכדי לשנות דרמטית את העבודה בממשלה. כלומר מתוך כל 200 עובדים הממשלה תפטר (במקסימום) עובד אחד. אני ארחיק ואומר- להערכתי אם הממשלה תוכל לפטר 0.5% מהעובדים כל שנה, היא אפילו לא תגיע למכסה שניתנה לה, אלא תפטר פחות מכך.

למהלך כזה יהיו מספר השלכות חיוביות ודרמטיות על עבודת הממשלה. דבר ראשון הממשלה תיפטר מכוח האדם הירוד ביותר שלה. מדובר בעובדים שלעיתים לא רק שאינם תורמים לארגון אלא אף פוגעים בו. מיעוטם אפילו יגיעו להתנהגויות פסולות כגון התעמרות באזרחים, פגיעה בעובדים אחרים ואף שוחד. הרחקתם מהארגון תתרום גם לאווירת העבודה בארגון ולשיפור סביבת העבודה של כלל העובדים. מכירים את זה שבצבא יש את המעצבנים האלו שמוציאים גימלים כל הזמן ורק גורמים לכולם להרגיש פראיירים? יש כאלו גם בשירות המדינה. רק שהם לא עושים איתכם טירונות של כמה חודשים, אלא הם עובדים לצידכם 30 שנים. והם לא רק עובדים "פשוטים", הם גם מנהלים בדרגי הביניים (שהתקדמו על בסיס ותק בלבד) ואפילו מגיעים לדרגת סמנכ"לים. חלקם יכולים לנהל עשרות ומאות עובדים.

והאנשים האלו גורמים להמון עובדים להתמרמר ולעבוד הרבה פחות טוב ממה שהם יכולים. בנוסף הידיעה שניתן לפטר תגרום לעובדים לדעת שהם חייבים להתאמץ, לפחות טיפה, על מנת שהם לא ימצאו את עצמם בין העובדים הגרועים ביותר והמועמדים לפיטורים. זה שינוי חשיבה משמעותי ביחס למצב הקיים היום בשירות המדינה שמרגע שעובד מקבל קביעות אי אפשר לגעת בו.

אני אישית לא חושב שכל העובדים במשלה גרועים. עברתי בהרבה יחידות ממשלתיות, חלקן עם מוניטין נמוך ביותר ואני יכול לומר שהרוב המוחלט של העובדים הם עובדים טובים עם תחושת שליחות ורצון לעשות טוב. אבל כמעט בכל משרד אתה תיתקל בתפוח הרקוב הזה. אותו אדם שמוציא לכולם את החשק להגיע לעבודה. ואותו צריך להרחיק מהארגון. זה יהיה לטובת ההנהלה, לטובת האזרחים אבל בראש ובראשונה זה יהיה לטובת העובדים.

לבסוף שבירת הקביעות המוחלטת תסייע בעוד שני היבטים חשובים:

  1. הממשלה תוכל להפחית משמעותית את הבירוקרטיה של קבלת עובד למשרה. זאת מפני שגם אם הוא אינו עובד טוב היא תוכל בעתיד לפטר אותו. וזאת בניגוד למצב הקיים שמרגע שהוא נכנס לתפקיד הוא נשאר עד הפנסיה. זה יאפשר לצמצם משמעותית את כוח האדם הנדרש במחלקות משאבי אנוש ולהפנות אותו למתן שירותים טובים יותר לאזרחים. זה יאפשר מתן קביעות בשלב מוקדם יותר לעובדים החדשים (והבטחת ביטחון תעסוקתי גבוה), זה יאפשר לקצר משמעותית את הליכי הקבלה לעבודה בממשלה שיכולים לארוך כיום יותר משנה. התארכות המכרזים יוצרת מצב שהממשלה נמצאת תמיד בחוסר כוח אדם ושהרבה פעמים העובד שמתקבל לעבודה הוא לא העובד הטוב ביותר שניגש למכרז, אלא זה שעדיין לא הצליח למצוא עבודה. זה יזניק את כוח האדם בממשלה ואת האפקטיביות של משרדי הממשלה בכמה רמות.
  2. עם התארכות תוחלת החיים הרבה אנשים מגלים שבשנות ה-60 שלהם הם עדיין בשיאם ומעוניינים להמשיך לעבוד. בעוד שבמגזר הפרטי זה אפשרי, הממשלה אוסרת על כך. בשנים האחרונות מתנהלות בבתי המשפט תביעות של עובדים המעוניינים להמשיך בעבודתם לאחר גיל פרישה בניגוד לעמדת המדינה. מצד אחד המדינה מעודדת אנשים לעבוד לאחר גיל פרישה ואף מעוניינת להעלות את גיל הפרישה. אך מהצד השני כאמור המדינה מתנגדת לעשות זאת כשמדובר בעובדים שלה. הסיבה היא כמובן אותם עובדים בעייתים שתקועים לה כמו עצם בגרון (מה שנקרא "מסמרים בלי ראש"). אם המדינה תדע שהיא יכולה לפטר עובדים היא לא תתנגד לאפשר לעובדים הטובים להמשיך לעבוד לאחר גיל פרישה (אם הם ירצו כמובן). זה יגדיל את התוצר, יגדיל את הפריון במשק, יצמצם את העוני בגילאי זקנה והכי חשוב זה יגרום לאותם אנשים להרגיש שהם עדיין פרודוקטיבים ויכולים לתרום לחברה. אגב, הוכח שאנשים הממשיכים לעבוד נשארים בריאים יותר ותוחלת החיים שלהם גבוהה יותר.

לסיכום, אם נצמצם רק במעט את הקביעות המוחלטת של עובדי המדינה נוכל לסיים את המצב המביש של עובדי הקבלן, נוכל לשפר את השירות הציבורי לאזרח, נוכל לשפר את הביטחון התעסוקתי של עובדים צעירים, נוכל לצמצם את הבירוקרטיה הממשלתית ונוכל לאפשר לעובדים שירצו בכך להמשיך לעבוד אחרי שהגיעו לגיל פרישה.

הקביעות הקיימת היום במנגנון הממשלתי אינה משרתת את כלל העובדים, ההיפך- היא פוגעת ברובם כאשר היא יוצרת אנטגוניזם כלפי השירות הציבורי, תנאי עבודה קשים ומשמרת סביבם אנשים הפוגעים בציבור, בהם ובתדמיתם.

הגיע הזמן שנפסיק עם הדמגוגיה ונטפל אחת ולתמיד בבעיית עובדי הקבלן ובסיבה שהיא נוצרה- הקביעות המוחלטת.